"יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה. יש מצבים שהשאיפה לשלמות יכולה לגרום ליותר נזק מתועלת". את הדברים הנ"ל אמר נפתלי בנט ביוני 2013, כמה שנים טובות לפני שהפך למנהיג לגיטימי ואף רצוי גם בעיני המרכז והשמאל הציוני. ה"רסיס" הוא כמובן הציבור הפלסטיני בגדה המערבית, שבאותם ימים ציין 46 שנה תחת שליטה ישראלית. תיכף מגיעים לשנת ה-60 והדבר היחיד שהשתנה הוא שבנט היה ראש ממשלה בקואליציה שכללה את מרצ ורע"מ.
בעצם, עוד כמה דברים השתנו מאז: הישבן והרסיס לא ממש השלימו עם הסטטוס-קוו שהציע הכוכב הנמרץ דאז של הימין העמוק, שכאמור הפך מאז למשכך הכאב הכרוני שנקרא בנימין נתניהו. הרסיס עקשן, סרבן ולעתים קרובות מדי גם רצחני להבהיל, ואילו הישבן התחיל להאמין שהוא כל יכול ובמעמד להציב אולטימטום: או שהרסיס יהפוך במעשה ניסים לשרירים ורקמות, או שהוא יועלם בלי שאף אחד ישים לב ושום מחיר לא ישולם. אם כבר, הרופאים שייעצו לחברו של בנט כנראה לא סיפרו לו שגם "לחיות עם זה" היא נכות, שמשלב מסוים עלולה לפגוע גם בשאר חלקי הגוף ואף בצורה בלתי הפיכה. ואז אין צורך ב"שאיפה לשלמות" כדי "לגרום יותר נזק מתועלת": הנזק כבר בילט-אין והוא רק מתפשט.
פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג היא הוכחה נוספת לקריסתה המהדהדת של תפיסת ה"רסיס בישבן", שהחלה אמנם בימין אבל בעצם כבר חילחלה קודם למרכז, הפכה לתורה מסיני עד סוף העשור הקודם ומתה דה-פקטו עם התרת הרסן מעל הימין הקיצוני והכנסתו בברית "בלוק הימין": השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, לצד קולות רבים מאוד בליכוד וגם במפלגות החרדיות, כבר לא רוצים "לחיות עם זה". הם מעוניינים לטפל ברסיס אחת ולתמיד, תוך הפעלת אלימות מדינתית והעלמת עין (נניח) מול אלימות ממש, כזאת שלפעמים לא מבחינה בין פלסטינים, חיילים, שוטרים וגם צלם ישראלי בן 74. מדינה שלא אוכפת את החוק הבסיסי והפשוט יותר, ואף מאיימת על גורמי האכיפה שמתריעים על כך, מזמינה במו ידיה עוד ועוד רופאים ורופאות כדי לחזות בפלא. והם באים, בוחנים ופוסקים: על מי אתם חושבים שאתם עובדים?
התשובה כמובן היא שהדבר האחרון שחסר בישראל זה קהל לתרגיל הקוסמות השקוף הזה. מה הבעיה? המרכז ידבר על יוקר המחיה, איכות החיים והדמוקרטיה בגבולות הקו הירוק, כאילו שאין ל-60 שנות כיבוש שום השלכה; תקשורת המיינסטרים, השמאלנית בזהותה ופופוליסטית במהותה, תדחיק ככל הניתן כי את מי זה מעניין, ומנגד תנרמל את השוליים כי הרייטינג ממש אחלה; והשמאל ממילא יאכל את עצמו. כידוע, הוא אף פעם לא שבע. לרגע אפילו היה נדמה שזה עובד: אומת הסטארט-אפ, חממת הסייבר ובועת הליברליות התל-אביבית, עם הפוגות קלות למבצעים בעזה. אחרי הסכמי אברהם כבר אי-אפשר היה להימלט מהטקס בישבן.
אבל מתברר שהרסיס שם. והוא דורש עוד ועוד משאבים, אנרגיות, כוחות ודילמות מוסריות. ובאותו זמן הגוף מעדיף לצעוק על מי שמזהיר אותו: יש רסיסים שהגוף יכול לחיות איתם, אבל הוא גם ימות הרבה לפניהם.
הרסיס עקשן, סרבן ולעתים קרובות מדי גם רצחני להבהיל, ואילו הישבן התחיל להאמין שהוא כל יכול