לצאת מהגוף // נעם פרתום } חרגול ומודן } 161 עמ'
הגוף, החיים, יתמות מוקדמת מאב, יחסי אם-בת, אהבה, כתיבה ופרפורמנס, סובייקטיביות ואמת. אלה החומרים המרכיבים את ספר שיריה השלישי של נעם פרתום. אך אם רוב החומרים נכחו במינונים משתנים גם בספריה הקודמים, הרי ב'לצאת מהגוף' הופעת המחלה, טרשת נפוצה, מאירה חומרים אלה באור חדש, ומשנָה את אופי החקירה הפנימית ביחס אליהם ובכלל.
"נהייתי נכה בן-לילה", כותבת פרתום בשיר הפותח ששמו 'בבית הנכות'. "...הרגל נמעכה תחתי ונקרעתי/ בצרחה ונחתי על הקרקע ומאז אני מדדה/ בבית הנכות שקרסתי לתוכו, פתאום, באחת,/ מביטה בבעתה הולכת וגוברת במוצגי התודעה// המעוותים שלי". בשיר הבא, 'לצאת מהגוף (ולהיכנס אל הכתיבה)', פרתום כבר מבקשת "לשכוח את רגל ימין שנוטה לבעור כל/ שעה עגולה" ו"לבנות בשקדנות גוף אלטרנטיבי ממילים... שיש לך עליו שליטה. גוף/ משוררי תותב שאת יכולה לצוף עליו כמו/ על מזרן ים בתוך המערבולת". ובשיר נוסף היא תוהה: "מי ומה אני כשלא אהיה/ עוד בלתי ניתנת לעצירה".
השורות האלה שמתארות את קריסת הגוף, את התודעה שנאלצת לאתחל את עצמה בעקבות הקריסה, ואת המילים שישמשו עוגן בתוך המשבר, מנסחות מחדש את היחסים בין הגוף לכתיבה ולתודעה. משבר כזה הוא תמיד דרמטי, אך בהקשר של פרתום, אמנית הספוקן וורד, העמדת יחסי גוף-תודעה-כתיבה בסימן שאלה, מסמנת משבר זהותי, משבר בתפיסה העצמית, אבל גם פתח ליציאה ממנו.
הספוקן וורד, השירה המדוברת, הפרפורמנס השירי על במה, הוא חלק מרכזי מהביוגרפיה השירית של פרתום, והוא נטוע בתפיסת העולם הספרותית שלה. הפרפורמנס אינו היבט חיצוני של השירה הכתובה, אלא נלקח בחשבון בכתיבה עצמה, הן בממד הצורני והן בממד התוכני. הנטייה לשורות רחבות המתפרסות לפעמים לרוחב הדף כולו, הנטייה לשירים ארוכים שמספרים סיפור, השימוש הבולט בשפה ישירה ו"לא נקייה", הרעיון שאף נושא אינו זר לשירה (כולל זולת ממשי בעולם, שיכול להופיע בטקסט בשמו), כמו גם המקצב הפנימי של השירים - כל אלה מתמַצְקים לעיתים קרובות לא רק לשירה כתובה, אלא גם לסוג של "הוראות במה". הדיבור-שירה, כשהוא מתבצע על במה, הופך את השירה לגוף: לקול, לתנועה, להבעות פנים, להמחזה, לחיזיון.
בספר הנוכחי קריסת הגוף מביאה בעקבותיה חשבון נפש שקושר בין חומרי החיים השונים, ומובילה גם למטא-דיון על מקומו של הפרפורמנס בחיי הכותבת. טראומת המחלה פוערת את הטראומה הראשונית של אובדן אב בגיל צעיר ומזמנת דיון נוקב ביחסי אם-בת בצל האובדן הזה. דיון, שבמרכזו צורך מתמיד של הבת לרַצוֹת את האם. הצורך לרַצות, להיות נחמדה, להיות אהובה, הוא גם אחת המוטיבציות העמוקות לבחירה בפרפורמנס. "אני דובת קרקס/ הנאבקת להחיות ערב שירה גוסס/ בלהטוטי פרפורמנס.// כל כך רציתי שתאהבו את השירה —/ כלומר אותי —/ שנלחמתי אנושות על תיווכה החוצה", כותבת פרתום בשיר 'דובת הקרקס של השירה', וממשיכה: "אני מניחה את הקביים של הליצן... שבעתי, תַשתי. אני עייפה/ מפעלולי שוטים, מההתחזות למותג,/ מתעלולי הכמיהה לרַצות, מהפיתוי הגס/ לזכות במניות פופולריות". על אף הנזיפה העצמית, אין כאן ויתור על הפרפורמנס כאופן של ביטוי עצמי, אלא ניסיון להבדיל בין מוטיבציות יותר אותנטיות לאלה שפחות, ולפעול לפי הראשונות: "אני רוצה לפנות לעולם,/ אני רוצה לדבר אל העצים ואל האבנים ולכרות/ את אוזנם בכוח אל הפלא. אני רוצה לעגל את הקירות/ בעזרת עוצם המילה.../ ועם זאת, לא אמכור/ את נשמתי על מזבח המיני-סֶלֶבִּיוּת".
מהי אותנטיות, בחיים ובשירה? זו השאלה הנוכחת לכל אורכו של הספר הזה. אבל גם אם נראה לעיתים שלדוברת בשירים יש תשובה חד-משמעית, בא מחזור השירים 'הסובייקטיביות היא האמת (נדמה לי)', ומפריך כבר בשמו המשחקי, הדואלי (המסייג את הקביעה ש"הסובייקטיביות היא האמת" ב"נדמה לי") את ההנחה שתשובה כזאת אפשרית. "אל תכבסי את הכביסה המלוכלכת בחוץ, הם אומרים./ אבל מי גרס שזה מלוכלך, בעצם? מי קבע מה זה/ מלוכלך? אולי זה בכלל דבש? מדוע לא להביט נכוחה/ בחיים ולשתף במה שרואים? האם זה לא מנצנץ?/ האם זאת לא אהבה?"
'לצאת מהגוף' איננו ספר קל לקריאה. השירים רבים ולעיתים קרובות ארוכים, הוא עמוס בחומרים טעונים, הוא מנהל דיונים נוקבים עם העצמי ועם הסביבה. אבל יש בו גם לא מעט הומור עצמי, וחום וחמלה. יש בו שירי אהבה מרגשים, ושירי ריפוי והרפיה, וגם אופק בדמות היריון. הספר ערוך בחוכמה, וששת שעריו מייצרים ביחד, בגדול, מעין מבנה משורג: שער של קושי, ואחריו, כמין אתנחתה, שער מרוכך יותר של תקווה ואהבה. הספר מרתק וחשוב. הוא דורש קריאה איטית ושהוּיה, אבל זו מתגמלת מאוד. •
קריסת הגוף גוררת חשבון נפש שקושר בין חומרי החיים השונים, ומובילה גם למטא-דיון על מקומו של הפרפורמנס בחיי הכותבת
