להיות פיטר פלצ'יק.
להיות פיטר פלצ'יק זה לשמוע עד כמה האולימפיאדה היא חגיגה גלובלית, מפגש מלא רעות של אומות העולם, ואז, ערב תחרות הספורט החשובה בתבל, לקבל איומים מכוערים לחייך, כמו אחרים בנבחרת.
להיות פיטר פלצ'יק זה לגדול כג'ודוקא, כלוחם, ואז להבין שהיריבים הם לא בהכרח אלו שמחכים לך על המזרן. לא רק עליהם צריך לגבור. מחוץ לזירה מחכים לך עוד. והם לא בהכרח לובשים חליפת ג'ודו. או אמיצים כדי להזדהות.
להיות פיטר פלצ'יק זה להתאמן תחת אורן סמדג'ה, מדליסט אולימפי ומאמן ענק, שאיבד את היקר לו מכל; ולדעת, גם מבלי שמישהו יאמר מילה, שיש כאן עוד משהו ומישהו להילחם בשבילו. שיש כאן עוד סיבה לתת בשבילה הכל.
להיות פיטר פלצ'יק זה לדעת שרשימת המדינות שקשרנו איתם קשרי כטב"מים ומרגמות וחילוקי דעות התארכה קלות מאז האולימפיאדה הקודמת. ולא לדעת מי מבין 10,714 הספורטאים שבאים מ-204 מדינות, הולך לשנוא אותך. או סתם להחמיץ לך פנים בחדר האוכל שבכפר האולימפי.
להיות פיטר פלצ'יק זה לשמוע אמירות כמו "הספורט ינצח" או "על המגרש כולם שווים", ואז לגלות שאתה עולה לבד למזרן, כי היריב שלך דיווח על פציעה מסתורית כדי לחמוק ממפגש איתך.
להיות פיטר פלצ'יק זה לא לדעת האם כשתצעד זקוף אל תוך האולם תתקבל במחיאות כפיים או אולי בשריקות בוז צורמות.
להיות פיטר פלצ'יק זה לדחוף לשתי מזוודות לפריז ציפיות של עם שלם, שרואה בכל תחרות הרבה מעבר לספורט. עם שכמה לגאווה, שכמה לרגעי אושר, שכמה לרגעי נחמה, שכמה לראות את הדגל שלו מתנופף.
להיות פיטר פלצ'יק זה להיות לוחם, אמן קרבות מגיל צעיר, אבל לדעת שבארץ שממנה אתה בא אתה לא יוצא דופן. כי שם יש אינספור גיבורים, שהקרבות שלהם אחרים. על החיים. ומולם אסור לך לפדח.
להיות פיטר פלצ'יק זה לדעת שאתה בא ממדינה שהקיום שלה לא מובן מאליו. מוכחש בידי חלק מאלו שתכף תפגוש. ולהתעקש להיות שם, על הבמה הספורטיבית הכי גדולה, כדי להוכיח שלארץ שלך יש מקום בגלובוס. במיוחד בימים כאלה.
להיות פיטר פלצ'יק זה להיות מוקף איומים, הסחות, צרות, אמוציות. ועדיין להבין שיש לך דקות בודדות שבהן אתה חייב להיות בשיא הפוקוס.
להיות פיטר פלצ'יק זה לסחוב יותר על הכתפיים, יותר על הברכיים, זה להרים ולהפיל בווזארי ובאיפון יותר משקל נפשי - מכל ספורטאי אחר בעולם.
להיות פיטר פלצ'יק זה להיות הספורטאי ההוא שבשישי הקרוב, בטקס הפתיחה, יישא את הדגל שלנו.
