בימי בית שני, אחרי מלחמה עיקשת עם הרומאים, הטילו חיילי הלגיון מצור על חומות העיר ירושלים. באמצעות מאגרי מזון הצליחו היהודים להחזיק מעמד, עד שעל פי מסורת תלמודית המחסנים הוצתו ונשרפו בשל מחלוקת פנימית. בירושלים שרר רעב כבד, ומחוץ לה הכו החיילים הרומאים בחומות עד שבי"ז בתמוז שברו אותן.
לזכר היום הזה, כוננו חכמינו את צום י"ז בתמוז שחל היום, ופותח את ימי "בין המצרים" – שלושה שבועות של אבלות על חורבן בית המקדש המסתיימים בצום ט' באב. בשלושת השבועות האלה יש הנוהגים להימנע מאירועים משמחים, מקיום חתונות ורבים נוהגים לא להתגלח ולא לשמוע מוזיקה.
בימי חורבן בית ראשון – גם כן הובקעו חומות העיר על ידי הבבלים בחודש תמוז, וישנה מחלוקת על התאריך שבו קרה המאורע. חז"ל החליטו לציין את מועד בקיעת החומות בשני בתי המקדש ביום י"ז בתמוז. בימי בית ראשון החל המצור על העיר בתאריך י' בטבת – שגם הוא יום צום המציין שלב בחורבן הבית.
על פי המשנה במסכת תענית – בי"ז בתמוז אנו מציינים עוד ארבעה אירועים היסטוריים המהווים נקודת שבר בהיסטוריה היהודית: ביטול קורבן התמיד, שאותו על פי חז"ל נהוג היה להעלות במזבח בבית המקדש פעמיים ביום, שבירת לוחות הברית בידי משה רבנו, שריפת ספרי התורה בידי אפוסטמוס (ישנה מחלוקת אם מדובר באנטיוכוס בימי החשמונאים או בחייל או פקיד רומי), וכן תאריך שבו הועמד פסל של עבודת אלילים בבית המקדש בזמן מנשה מלך יהודה.
בספר זכריה מברך הנביא את העם שבאחרית הימים, כאשר השבר הלאומי יתרפא, ייהפכו ימי הצום לחגים לאומיים: “וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית-יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים“.
