משהו כאן שבור לרסיסים שרק חבצלת מים יכולה לאחות. כפסע מכיכר החטופים, אחד הלוקיישנים שוברי הלב בישראל של היום, נפתחה השבוע 'לתפוס רגע חולף', תערוכה שחוגגת את האימפרסיוניזם, 150 שנה אחרי התערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה בפריז.
באפקט דלתות מסתובבות בין חלל מוזיאון תל-אביב לאמנות - לרחבה שמחוצה לו, נכנסים המבקרים למאורה של אור, חושניות ונחמה, מצללי ההווה של ישראל 2024 לצבעוניות הפרובוקטיבית שנחשבה מרדנית והתקבלה בחשדנות ובחוסר הבנה של הסגנון, שנראה לרבים כמו ציור בלתי גמור, אי אז בעידן שלפני שנשפך עלינו שחור.
בשבועיים מאז נפתחה התערוכה, שאצרו נטלי אנדריאשביץ' והילארי רידר, היא זוכה להצלחה אדירה. התורים ארוכים והקהל, עם נציגות נאה לעדות הילדים, צובא בהתלהבות על המוזיאון. אלפי מבקרים נפלטים מהחוץ הפועם אל מפגש מרהיב עם 74 מיצירות המופת של קלוד מונה, פייר-אוגוסט רנואר, אדגר דגה, קאמי פיסארו ואחרים, ששינו לנצח את האמנות המודרנית.
הלהיטות המקומית היא חידה. בעוד קוסאמה ניקדה את האינסטגרם, מה לאמנות מסורתית ולסטורי? האם אלה הארגון המוקפד, העיצוב היפהפה ששם דגש על החדשנות והנועזות של האמנים, ההנגשה של עולם האימפרסיוניזם לילדים בתוכניות הדרכה ופעילויות לכל המשפחה - או שהציבור מבקש בעצמו לתפוס רגע חולף ולהשאיר את הסקנדל על פלטת הצבעים. או שהצורך העמוק בכלל פיזי: שעה קלה במרחב מוגן ממוזג.
למי שמעוניין לחוות את התערוכה בעצמו מומלץ להזמין מראש, שכן רשימת ההמתנה לכרטיסים, לחטופים ולידיעה מה יילד יום רק הולכת ומתארכת.
