על האג. בית המשפט הבינלאומי "לצדק" פירסם את חוות דעתו המייעצת. מבית משפט אתה מצפה לאובייקטיביות, שאחרת תוצרתו משפח. במקרה זה חטא קדמון וראשון הוא מזמינת חוות הדעת, שהיא העצרת הכללית של האו"ם, גוף פוליטי עם מסורת ארוכה של רוב אוטומטי נגד ישראל. בבית המשפט יש מגוון שופטות ושופטים שנבחרו פוליטית, והסיכוי לגבי חלקם שיפעלו בשונה ממדיניות החוץ של ארצותיהם קלוש, מבלי לפגוע ביושרה אישית - ובראש, הנשיא הלבנוני. ואשר להכרעה עצמה (בדעת הרוב): לשם קביעה משפטית יש צורך בתשתית עובדתית מלאה. אין בחוות הדעת התייחסות של ממש להגנה העצמית, לביטחון ישראל ולאיומי הטרור עליה. על ההתנתקות מעזה אין מילה של ממש, גם לא על מה שהמיט עליהם ועלינו חמאס. השאלה היא מה הלאה. ראשית, נחוצה הכנת מסמך מפורט על הכשלים העובדתיים והמשפטיים שבחוות הדעת והפצתו לעולם מובילי דעה ואקדמיה, מתוך הנחה כי יהיו מי שיבינו וישתכנעו לכתוב או יצייצו וישדרו ולא נישאר בודדים. שנית, דיפלומטיה פומבית ושקטה אך פעילה מול מדינות רבות ככל האפשר, כדי לצמצם את הסיכונים הבינלאומיים. שלישית, חכמים היזהרו בדבריכם ובמעשיכם; מילים מיותרות מועצמות בעולם ומשמשות נגדנו, וכך גם מעשים. המבט - קדימה.
על שבוע ירדני דרמטי. ביולי 1994, לפני 30 שנה, אירעו תוך שבוע שלושה מעמדים ביחסי ישראל-ירדן, ששידרגו את הדרך להסכם השלום שעתיד להיחתם באוקטובר. ב-17 ביולי פתחנו סבב שיחות גלוי ראשון באזור עם הירדנים, באוהל בערבה, מצפון לאילת. בדברי הפתיחה שלי באוהל אמרתי: "האוהל (tent) הוא טנטטיבי, אך השלום יהא תמידי". כתום יומיים של שיחות נערך ב-20 ביולי בחוף המזרחי של ים המלח מפגש בין ראש ממשלת ירדן עבד אל-סלאם מג'אלי, שהפך לימים ידיד אישי, לבין שמעון פרס, שר החוץ שלנו. היה זה מפגש גלוי ראשון בין ירדנים לישראלים בירדן. ולבסוף, ב-25 ביולי, נערך בבית הלבן טקס לחתימת הצהרת וושינגטון, מסמך שני מקדים להסכם השלום, בין ראש הממשלה יצחק רבין למלך חוסין בעדות הנשיא ביל קלינטון. בשלושת החודשים הבאים שעטנו לקראת הסכם השלום, תוך התגברות על מכשולים, בעיקר נושא הגבול. מים רבים זרמו בירדן מאז.
על ימי זיכרון. השבוע, בי"ז בתמוז, מתחילים שלושת השבועות של ימי בין המיצרים, במסורתנו ימי עצב ואבל על חורבן בית המקדש וירושלים. מסופר על הקיסר נפוליאון שראה יהודים מקוננים בט' באב. כשהוסבר לו האבל שלאחר אלפי שנים, אמר "רק עם שיודע לבכות על עברו יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר". כמו כן השבוע 120 שנה לפטירתו בדמי ימיו, בן 44, של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה שאין שני לו, והשנה 80 שנה לנפילתו בקרב של מייג'ור ג'נרל אורד וינגייט, בן 41, ידיד הציונות וחריג בצבא הבריטי דאז, אבי "פלוגות הלילה המיוחדות" של ההגנה. חותנתו של וינגייט, אליס אייווי היי, במכתביה לנכדה שנולד לאחר נפול אביו, כתבה: "הרצל היה הראשון שהראה לנו את הדרך לצאת מן הגטו; וינגייט היה הראשון שהראה לנו איך להישאר מחוץ לגטו". וגם 90 שנה להילקח חיים נחמן ביאליק, הכינור הלאומי. נזכור אותם.
על רס"ן ג'לאא אבראהים. הראיון שהעניק לפני כמה חודשים רס"ן ג'לאא אבראהים הי"ד צריך להילמד בבתי ספר תיכוניים ובצה"ל. מאור הפנים של הלוחם טוב הלב השופע דבקות במטרה, הפטריוטיות הישראלית - אין כמותם. וכשאנו שומעים שהוא בן למשפחה לוחמת בדור שלישי, כולל שלושה מאחיו קציני הנדסה כמותו ושני אחים במשטרה ובמשמר הגבול - מה עוד נחוץ לחינוך הנוער כדוגמה אישית עילאית? אך גם - מה עוד נחוץ לקידום השוויון, לרבות תיקון חוק הלאום ותוספת הסעיף של שוויון אינדיבידואלי לכל אזרח בישראל?
חכמים היזהרו בדבריכם ובמעשיכם; מילים מיותרות מועצמות בעולם ומשמשות נגדנו, וכך גם מעשים