אני סופר // עודד מנדה-לוי } בבל } 218 עמ'
זוכה הפוליצר ג'ון מקפי, שחיבר ספרי עיון ייחודיים, בהם גם ספר זיכרונות אישיים, נזכר באחת מרשימותיו במורה לספרות שהייתה לו בבית הספר התיכון בניו-ג'רזי בסוף שנות ה-40. זו הייתה מורה שבחרה ביחס כמעט שווה בין מטלות קריאה ובין מטלות כתיבה, והכריחה את התלמידות והתלמידים לכתוב שלושה חיבורים בשבוע, מדי שבוע, במשך שלוש שנות לימוד. אפשר היה לכתוב על מה שרוצים, אבל כל חיבור חייב היה להיות מלווה במתווה של קומפוזיציה, שצריך היה לשרטט קודם לכתיבה. המבנה יכול היה להיות כל דבר: החל ברשימה סידורית של ספרות רומיות, ועד לשרבוט של לולאה שממנה מסתעפים חיצים או מין סטוֹריבּוֹרד, רישומים של דמויות בקווים גסים. העיקר שהכותבים הצעירים יבנו איזשהו שרטוט מבני לפני שהם מעבדים את המחשבות שלהם לכדי משפטים ופסקאות. מאז העסיקה שאלת המבנה את מקפי בכל פרויקט כתיבה שלקח על עצמו, וגם הוא, כשלימד כתיבה בפרינסטון לאורך ארבעה עשורים, טען בפני הסטודנטיות והסטודנטים שאפשר לייצר מבנה יציב לטקסט שהוא אינו רומן, כך שהמבנה יצור משיכה כאילו היה פה קו עלילה של יצירת בדיון. שאפשר לייצר מבנה אמנותי חזק, שיגרום לקוראים לרצות להמשיך ולהפוך את הדפים בזה אחר זה.
בספרו החדש, שבו שלובים זיכרונות ספרותיים ואישיים, מחשבות ועדויות, מתמודד חוקר הספרות עודד מנדה-לוי עם חשיבותו ותפקודו של מושג המבנה. הוא כותב, בין היתר, על חוויות הגירה ממרכז תל-אביב ליפו, על זיכרונות ממפגשים עם סופרים ומשוררים, על משוררים בבתי קפה, והוא מציב לעצמו סייגים ובה-בעת פורם את מה שנהוג לחשוב על האופן שבו ראוי לספר סיפור או לארגן את המציאות בכתב. קל יהיה לטעון שמדובר בספרות ניסיונית, אבל עולה כי מנדה-לוי אינו מתנסה, כי אם להפך, שולט בגאון במבנים שאימץ מן המסורת המשחקית או שיצר לעצמו ולקוראיו, באופן שמזכיר אוצר תערוכות מיומן או לפחות מעצב מודרניסטי מוקפד.
כותרת ספרו 'אני סופר', הומונים שמציין גם מונה וגם כותב, מתייחסת בה-בעת לאהבת המספור, שלעיתים נדמית ככפייתית, כל פרק הוא סדרה ממוספרת של קטעים וגם, כמובן, להצגה עצמית של הכותב כמי שמתפקד כרגע תחת הכובע של סופר, כמייצר נרטיב. הוא מציג שבעה פרקים, אך הוא מכנה אותם סדרות, ומספר באחד הקטעים המרכיבים את הסדרה 'פדגוגיה שלי [ליפוגרמה]' על אודות מבחנים בחיבור מתקופת חטיבת הביניים. "כתבתי סיפורים קצרים, שהמורה קראה להם 'פיליטונים'. לא הבנתי אם לראות בזה מחמאה או סוג מרוכך של ביקורת. הבן של המורה היה לימים מפקד כוחות הנ"מ. לפני שנים ראיתי אותה בטלוויזיה אחרי שפורץ תקף אותה באכזריות בביתה". ייתכן שסיפוריו של הנער אכן היו הומוריסטיים, בדומה ליצירותיו של קישון שהועלו על נס באותה תקופה, וייתכן שהמורה ניבאה כאן את מידת העניין של הנער בווירטואוזיות לשונית ובצורך שלא ללכת בתלם כאשר הוא יוצר. סמיכותם של האירועים הנמסרים מאפשרת לייצר ביניהם יחסים מטפוריים, כך שאם המורה גידלה גבר שמגן על המרחב האווירי, היא הייתה חלק ממנגנון ממשטר לנער שביקש להמריא ביצירתו בחירות. תקיפתה הממשית והמצערת של המורה היא המעשה שפירסם אותה, אבל כעת היא מפורסמת כזו שזיהתה את איכותו של הכותב שהתפרץ אל מטלת הכתיבה הברורה בכיתתה, וחיפש את הדרך העוקפת.
בסדרה לא משתמש מנדה-לוי דווקא באות עי"ן, בזו שמסמנת את חוש הראייה, וגם קשורה למעיין היצירה, כמו אומר לנו דבר מה נסתר על אודות מה שהכי חשוב במוסד לימודי, שיהיה מי שרואה אותך. רבים הם הכותבים שפונים אל הפרגמנט ואל המבנה המחורר כדי להתחמק מן המטלה המסובכת של כתיבת רומן, אבל כאן ניתן לטעון שאין מבנה מחורר, והפרגמנטים, ברובם תיעודיים או לפחות כאילו-תיעודיים, שמרכיבים את הסדרות, נעים יחד אלה עם אלה כשיבולים ברוח. ייתכן שהרב-מודָליות כאן היא חץ ביקורתי כלפי ההאצה וההצפה המילולית שסביבנו, מרחב של תקשור-יתר ותמלול-יתר, שבתוכו סוגה כמו רומן עלולה להיתפס כאנכרוניסטית.
תיאורטיקנים של חקר הקוגניציה טוענים שחוסר יציבות יסודי בחיינו הוא זה שמניע אותנו לייצר משמעות. אולי בשעה שקורא וכותב מייצרים אינטראקציה, מתוקף התבוננות של הקורא באופן שבו הכותב מעבד את מה שנמצא למולו ובנפשו, נוצר מין אפקט של קלילות, כמו כששני אנשים עומדים להרים יחד משא כבד. מנדה-לוי מייצר מערכת של אמון בינו ובין קוראיו: אנחנו מאמינים לו שהחוקים שהוא הציב לעצמו הם בעלי ערך עבורו, ואפילו אם האילוצים הללו אינם בעלי ערך כשלעצמם, ואינם משרתים אמירה, ברור שהכתיבה באילוצים מעניקה חירות לכותב זה, ובלשונו "היא החופש הגדול ביותר". •
תיאורטיקנים של חקר הקוגניציה טוענים שחוסר יציבות יסודי בחיינו הוא זה שמניע אותנו לייצר משמעות
