שלשום ציינה משפחתו של החטוף אלכס דנציג את יום הולדתו ה-76. בינואר האחרון ציינו אסתר ונופר בוכשטב, אמו ואחותו של החטוף יגב בוכשטב, את יום הולדתו ה-35 במיזם התנדבותי של הכנת עוגות. אתמול הם קיבלו את הבשורה המרה: אלכס ויגב נהרגו לפני כמה חודשים ברצועת עזה וגופותיהם מוחזקות בידי חמאס. מספר החטופים שאינם בין החיים, מתוך ה-120, מגיע כעת ל-46.
ההחלטה התקבלה בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל לאחרונה, ואושרה בלילה שבין ראשון לשני בוועדה מיוחדת על ידי הרב הראשי. חמאס הודיע על מותו של אלכס כבר ב-9 במארס ועל מותו של יגב ב-23 במארס, אך המידע לא היה מאומת. הם נהרגו בחאן-יונס בזמן שצה"ל פעל בעיר, ובצבא בודקים את נסיבות מותם ומבהירים: אין קשר בין עיתוי ההודעה לפשיטה החוזרת שהחלה אתמול בחאן-יונס.
יגב בוכשטב נחטף בבוקר 7 באוקטובר מקיבוץ נירים יחד עם אשתו רימון (36), ששוחררה בסוף נובמבר בעסקת החטופים הראשונה לאחר 53 ימים בשבי. הקשר עם הוריו של יגב, שמתגוררים בסמוך לבני הזוג, נותק בשעות הבוקר של 7 באוקטובר בעוד הם מסתתרים גם הם בממ"ד. כעבור כמה שעות, כשאביו של יגב הגיע לדירת בנו וכלתו בליווי כוחות צבא, הוא מצא אותה ריקה עם קליעים על הרצפה.
זעקת המשפחות
יגב ורימון היו יחד בעזה. אתמול היא סיפרה כי "הרגעים האחרונים של יגב ושלי היו מלאים בחיבוקים ונשיקות. 'אני אוהבת אותך, אני אוהב אותך'. יגב הקפיד להגיד לי שאם אני בסדר, אז הוא בסדר. שעוד כמה ימים אז הוא בבית. כבר תיכננו איך אני יושבת על הספה בנירים, עם הכלבים, החתולים, מבשלת, מחכה לו. זה היה אמור לקחת כמה ימים. לא ככה זה היה אמור להיגמר. הלב נשבר. יגב היה נפש טובה ורגישה ויפהפייה וקסומה".
סהר קלדרון, שנחטפה ושוחררה מהשבי יחד עם אחיה ארז ושאביה עופר עדיין חטוף, שיתפה אתמול בחשבון האינסטגרם שלה: "לחשוב שפגשתי אותו שם והייתי איתו כמה ימים באותו מקום, עד שהעבירו אותו. כואב לי הלב כי אני יודעת שהוא היה בחיים והמדינה יכלה להציל אותו".
אלכס דנציג, אב לארבעה וסב ל-13, נחטף ב-7 באוקטובר מניר עוז. הוא נולד בוורשה, עלה לארץ ב-1957 והגיע לקיבוץ בעוטף עזה שם עבד בחקלאות, ניהל את תחום ההשקיה ולימד דורות של תלמידים בבית הספר מעלה הבשור - עד שב-1986 החליט להקדיש את חייו להוראת השואה וליצירת דיאלוג בין היהודים לפולנים. הוא ממייסדי המסעות לפולין, ונחשב לדמות נערצת בארץ ובפולין, שם אף זכה לאותות כבוד. חטופים ששוחררו והיו איתו בשבי העידו כי הוא העביר את הזמן בהרצאות על היסטוריה לשאר החטופים.
בנו יובל ספד לו אתמול: "אבא יקר ואהוב שלי. חלפו חודשיים והדבקת את הגיל של המדינה. המדינה שיותר מ-50 שנה נשמת את שדותיה בוקר-בוקר. אותה מדינה שבמשך שנים הזניחה את הביטחון שלך ושל חבל הארץ שאתה כל כך אוהב. עוד כמה ימים מתחילה האולימפיאדה, עם מי אדבר על ענפי ספורט שרק אתה מכיר? ביום הזה אני רוצה לבקש ממך סליחה שאתה עוד שם ולא הצלחנו להחזיר אותך".
מתי, בן נוסף, אמר: "המחדל של הקרבת החטופים מתוך מניעים פוליטיים הוא חמור בהרבה מהמחדל של 7 באוקטובר. זאת כבר לא הפקרות פושעת, זאת בגידה של ממש. חשוב לי שלא יהיה שום ניסיון צבאי להביא את גופתו של אבי ולא ייפגע אף חייל לטובת העניין הזה".
השבר של ניר עוז
בקהילת ניר עוז, ממנה הגיע אלכס, התחושות קשות. כולם בקיבוץ הקטן הכירו את אלכס. יעל אדר, שבנה תמיר ז"ל נרצח בקיבוץ ב-7 באוקטובר כשנלחם כחבר כיתת הכוננות, שיתפה בזיכרונות מימי הלינה המשותפת, שהסתיימה בניר עוז באופן רשמי רק ב-1995: "תמיר ולי, הבת של אלכס, הם בני אותה כיתה. אני זוכרת אותי ואת אלכס מגיעים לבית הילדים יחד להשכיב אותם לישון. כולנו ככה בניר עוז, משפחה אחת גדולה".
"כשהתבשרתי על מותו של אלכס ישר עלו בי הכעס, התסכול והכאב", שיתפה, "כל הודעה כזאת מציפה מחדש את גודל ההפקרה והמחדל. גם אחרי עשרה חודשים. במקום שנקבל הודעה שהנה הם חוזרים אלינו, שוב אנחנו מקבלים הודעה שהם מתים. אני מאוד מוטרדת ממה שקורה, תושבי המדינה מקבלים עוד הודעה כזאת וממשיכים הלאה בחיים. משהו צריך להשתנות. אנחנו רוצים להתחיל ולהיבנות ברמה האישית, הקהילתית והלאומית. אנחנו רוצים להמשיך לגדל ילדים ונכדים. אבל הנכדים שלי, הילדים של תמיר, מה הם רואים? רק הפקרה, טבח, מודעות אבל ומלחמה".
