ניתן היה להשוות את חדשות 13 לספינה טובעת, אבל יש בעיה: גם לפני המינוי הנפשע של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד המנכ"לית זאת לא הייתה ספינה, וגם לא דוגית. עם מנכ"לים שכהונתם החזיקה בקושי הפסקת פרסומות ורייטינג בצניחה, לא מסובך להבין מדוע גם בשעה הכי קשה של החברה, דמויות ותיקות כמו ספי עובדיה ואלמוג בוקר החליטו לעבור ל'עובדה' ולחדשות 12 (בהתאמה). אפילו קלישאות מתחום הספורט כגון 'לחצות כביש' לא רלוונטיות: אם כבר, הם קפצו מהרכב לפני שהוא סוטה לגמרי מהנתיב.
המשמעות היא שגם אם איכשהו יוסר האיום האסטרטגי על המהות של חדשות 13 כגוף עיתונאי, המקום עצמו ניצב בפני תהליך שיקום מורכב וארוך, שמצריך את שני הדברים שאין בדרך כלל בטרללת של רשת: זמן וכסף. שני אלה דרושים, בין השאר, כדי לגייס מחליפים ומחליפות שיוכלו למלא את החלל שנותר בהרבה מאוד תפקידים מאחורי הקלעים ולפני המצלמה, כגון עובדיה, בוקר וצבי יחזקאלי.
מבין שלושתם, המקרה של בוקר מסתמן כיותר דרמטי: יחזקאלי אמנם מפורסם מאוד ואחד הבודדים בערוץ שאהוב בימין, אבל ממילא לא הופיע בתדירות שגם משפיעה על הרגלי הצפייה (הוא עצמו הסביר בעמודים אלה שהתעייף); עובדיה מוכשר, הישגי ומזוהה עם הדנ"א של ערוץ 10, אבל לא נחשב למותג בפני עצמו בדומה לרביב דרוקר, עמית סגל ואמנון אברמוביץ'; ואילו בוקר גם הופיע מדי יום (ככתב וכמגיש), גם מחזיק בעמדות שונות מרוב הטאלנטים הבולטים בערוץ, וכמובן נתפס בתור קול הדרום והסבל שעובר עליו הרבה לפני 7 באוקטובר. הבחירה לוותר על אלה כדי להיות המחליף של תמיר סטיינמן מעידה על המעמד העגום שאליו הגיעה רשת בכישרון לא בלתי מבוטל. מנגד, ברור מדוע בקשת העדיפו לגייס אותו במקום לטפח כוחות רעננים מבפנים: שם הזמן הוא תמיד עכשיו, והכסף לא חסר.
כיוון ש"תחרות" היא לא סתם סיסמה ריקה מתוכן של ציניקנים כמו שר התקשורת, המצב הנוכחי מדאיג: הוא מעמיק את הפרדוקס שעליו הצביע החתום מעלה בשבוע שעבר, ולפיו ריבוי המהדורות לא יוצר גיוון מהותי וודאי שלא משתלם כלכלית, מה שמותיר פתח נרחב להשפעה פוליטית. בישראל יש הרבה מאוד חדשות, ואיכשהו אלה חדשות רעות לדמוקרטיה.
