יגב בוכשטב היה בן 35. אדם צנוע מקיבוץ נירים שאהב את החיים. טכנאי סאונד עם תשוקה עזה למוזיקה. מגיל צעיר ניגן על גיטרה וחליל צד ובהמשך על כלים נוספים, את חלקם בנה בעצמו. יחד עם אשתו רימון הוא גידל חמישה כלבים וחמישה חתולים, את חלקם אסף לצורך שיקום. הוא נחטף מביתו שבקיבוץ יחד איתה, עם האישה שאהב, ששוחררה לאחר 50 ימים בשבי. היא כבר לא תפגוש בו.
אלכס דנציג היה בן 76. היסטוריון, מחנך וחקלאי. בן לניצולי שואה שהיה ממייסדי המשלחות לפולין. במשך כשלושה עשורים עבד ב"יד ושם" והכשיר אלפי מדריכים ומדריכות להוראת השואה. חטופות שהיו איתו בשבי העידו שאלכס העביר את הזמן בשבי בהרצאות על היסטוריה לחטופים. לפני יומיים חל יום הולדתו ה-76. הוא כבר לא חגג אותו.
שני אנשים היו ואינם. סיימו את חייהם בדרך הנוראית ביותר שאפשר. אולי בייאוש גדול. אולי בתחושה שאין מדינה שתעשה הכל כדי להצילם. והמדינה בחרה בחירה מודעת לגמרי לא לשלם כל מחיר ולא לעשות הכל כדי להצילם. ייתכן שנהרגו מפעולות צה"ל. ייתכן כי על ידי החוטפים, מרצחים תאבי דם. חירותם נגזלה מהם רק כי התעוררו בבוקר על אדמה שהופקרה. הם הופקרו, ולאחר מכן הופקרו שוב, ושוב, ושוב.
אני חושבת על דנציג, על האיש הזה שהקדיש את חייו כדי שההיסטוריה של אבותינו לא תעלה אבק. שמפעל חייו חינך אזרחים לזכור ולא לשכוח, ולדעת שלעולם לא עוד. ואז חווה על בשרו, בעשור השמיני לחייו, שואה על אדמת העם היהודי. האם ידע שאנחנו זוכרים. האם קיווה שלא שכחנו. האם ראה בזה גורל או מחדל.
אני חושבת גם על יגב, גבר שצעיר ממני בשלוש שנים. מה מספיק אדם עד גיל 35? לא מספיק. כמה חלומות עוד יש בעשור הזה שבו בונים בית, קריירה, הווה, עתיד. מה השיר שהתנגן לו בראש כדי להשקיט את הפחד? האם זה עזר? האם ידע שציבור שלם שלא הכיר נלחם על זכותו לחופש? האם ידע שלובשי חליפות ערלי לב שנושמים מדי יום את החופש שלהם, ממשיכים להפקירו? האם שמע שלפני חודש ח"כ יצחק פינדורס השתיק את אמו שבאה לכנסת להזכיר שהוא חטוף, בטענה שהיא עושה פוליטיקה? האם שיער שחטיפתו וחייו הפכו לעניין פוליטי?
וביקום המקביל שהולך והופך למחזה חנוך לויני שכולנו, בעל כורחינו, משתתפים בו: ראש הממשלה ורעייתו חנכו את חדר הישיבות במטוס "כנף ציון" בדרכם לוושינגטון, והצטלמו לצד כובע עם הכיתוב Total Victory, ניצחון מוחלט. בעת הזו, עשרה חודשים כמעט באסון שפוגש כל אזרח ואזרחית, הכובע הזה משול למארי אנטואנט שאמרה לרעביה "אם אין לחם, תאכלו עוגות". ייאמר להגנת אנטואנט שלא היה לה סמארטפון ביד. שלא יכלה להבין, לראות במו עיניה או אפילו לדבר, רחמנא לצלן, עם החיים מחוץ לארמון ורסאי.
ניצחון מוחלט, הודיע הכובע העף לגובה, בעוד שתי משפחות נוספות בישראל מצטרפות למשפחת השכול אחרי כמעט עשרה חודשים של תחינות נואשות לממשלה. אין קבר ללכת אליו, גם לא כתף של נציג קואליציה לבכות עליה. אלה עסוקים בבליץ חקיקה שלא ישפיע על חייהן או יקל על סבלן, רגע לפני היציאה לפגרת הקיץ.
בעזה עכשיו יש 120 חטופים וחטופות, שלא ידוע מה עלה בגורל רובם. האם הם יודעים שאלה שיכולים להחזיר אותם הביתה, חייבים קצת חופש?
ניצחון מוחלט, הודיע הכובע, בעוד שתי משפחות נוספות מצטרפות למשפחת השכול אחרי כמעט עשרה חודשים של תחינות נואשות לממשלה