סיפור טרגי החוזר ונשנה בתולדות הספרות הוא סיפורן של נשים יצירתיות ומוכשרות, שהתאהבו בסופר נערץ ואיבדו את שיקול דעתן. הן ויתרו על חיי משפחה תקינים, על גידול ילדיהן, על ביתן ועל טיפוח קריירה משלהן, עד שגילו במאוחר ששקעו באהבת סרק שהרסה את חייהן. ייתכן שבדיעבד הבינו הנשים שמשיכתן אל אליל חלומותיהן לא הייתה אלא אותה תופעה הקרויה באנגלית Infatuation (התלהטות יצרים), שהיא היקסמות קצרת מועד ובת חלוף. ואולם, בעת ה"התלקחות" מילאה החוויה העזה את ישותן, והן היו מוכנות לעשות הכול למען הסופר הנרקיסי שכבש את ליבן.
אחת מהנשים שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא הייתה אמיליה בסאנו, ידידתו היהודייה למחצה של שייקספיר (יש המשערים שהיא "הגבירה השחורה" משיריו). אביה ניהל את התזמורת המלכותית בחצר הנרי השמיני, והיא התחנכה עם בנות האצולה. לאחר מות אביה בטרם עת, נאלצה אמיליה להיעתר לחיזורי בן דודה של המלכה אליזבת, הלורד הנרי קאריי, שופט מכובד ובעל משפחה שהחזיק בה כפילגש שבע שנים תמימות, אך נטש אותה בן-לילה כשהתברר שהרתה לו. כדי שלא יגדל הילד המלכותי כ"בן בלי אב", חיתן הלורד את אמיליה עם אחד המנגנים בתזמורת, ושכנע אותו לשים ריחיים על צווארו (יש להניח שלמילות השכנוע נתלווה צרור של מטבעות זהב).
הלורד לא ראה פגם בניצולה של צעירה תמימה, שפרשת האהבים איתו גזלה ממנה שנים יקרות שבהן החמיצה את סיכוייה להינשא לאיש כערכה ולהקים משפחה. הוא כלל לא פירש את מעשהו כניצול, שכּן קבע לאמיליה היתומה תמיכה שנתית נדיבה בסך 40 ליש"ט (כ-200 אלף ליש"ט במושגי זמננו), ואף העתיר עליה בגדים ותכשיטים יקרים. בתקופת חייהם המשותפים נתן הלורד, שהיה "שר התרבות" של הממלכה, לפילגשו הנבונה וחדת העין את הזכות לקבוע מי מהמחזאים יזכה במענקי תמיכה מאוצר המלך (אהובתו המוכשרת הייתה האישה הראשונה באנגליה שפרסמה ספר שירה פרי עטה). אמיליה סייעה לשייקספיר לזכות במענקי יצירה נדיבים, ויש אומרים שהיא גם סייעה לו בכתיבת אותן סונטות אהבה, שבהן הנמען הוא גבר. קראתי את הסונטות הרבות הכלולות בספרה Salve Deus, והתרשמתי שיש דמיון ניכר בתכנים ובצורות. ובמאמר מוסגר: כיום יש אמצעים טכנולוגיים המסוגלים לבדוק נתוני סגנון, ולהגיע לתוצאות מדויקות למדי בתחום האטריבוציה (שיוך של יצירות ליוצריהן); אך מדובר בהליכים ארוכים ויקרים שרק מכוני מחקר עתירי ממון יכולים לעמוד בעלות הנדרשת לביצועם.
אמיליה בסאנו סייעה לשייקספיר הצעיר בחומר וברוח, וביססה את הקריירה שלו, כשזו הייתה עדיין באיבה. הם התראו תכופות, ויש להניח שהיא העדיפה את חברתו של המחזאי השנון והנמרץ על זו של הלורד המזדקן והמשעמם שפרס עליה חסות. שייקספיר הרבה להחמיא לאמיליה, והביע את הוקרתו בשיבוץ שמה ושמות בני משפחתה במחזותיו. ואולם, בסוף ימיה, כשנותרה אמיליה לבדה, ענייה וידועת סבל, היא לא זכתה לסיוע חומרי או רוחני מהמחזאי שטיפחה. במרוצת השנים נסקה הקריירה של שייקספיר מעלה-מעלה, והוא הספיק לשכוח את האישה שסייעה לו בצעדיו הראשונים. אם ציפתה אמיליה לתמורה על התרומה שהרימה להצלחתו המטאורית של ידידה, הרי שהתבדתה; ואם התאהבה בו, הרי שהייתה זו אהבת אכזב שחרצה את גורלה לשבט, ולא לחסד.
"הכניסיני תחת כנפך"
בתולדות הספרות העברית מהדורות האחרונים ידועה פרשת אירה יאן, הציירת והסופרת שהתאהבה בביאליק, ובחרה לשרוף "את כל הגשרים". היא ויתרה למען האהבה על שפתהּ, מולדתה, משפחתה העשירה והמכובדת, בעלה המצליח וידידיה הרבים, באי ביתה. היא ויתרה גם על הקריירה האמנותית שהאירה לה פנים, ופתחה לפניה דלתות בארמונות מלכים. אלמלא ביטלה את אישיותה ובחרה לשגות בחלומות שווא על אהבה חסרת סיכוי, היו רחובות נקראים על שמה, שכן אירה יאן הייתה למעשה הציירת הראשונה בתולדות עם ישראל.
הציירת הייתה משוכנעת שהשיר "הכניסיני תחת כנפך" נכתב עליה ולמענה, וכי המשורר אהב אותה ממש כפי שהיא אהבה אותו. בדיעבד התברר שהיא נפלה קורבן ל"תרמית הכוכבים" המתוארת בשיר "הכניסיני". היא שילמה מחיר יקר על החלטתה לנטוש את מציאות חייה ולנסוע עם בתה היחידה מקישינב לארץ ישראל של ימי העלייה השנייה. היא האמינה שביאליק יבוא ארצה בעקבותיה, והם יקימו יחדיו בית בכפר הנוער ע"ש מאיר שפיה, שבּוֹ נקלטו אז יתומי הטבח בקישינב (המשורר הוזמן לנהל את בית הספר שהוקם במקום).
ביאליק ניסה להניא את אירה יאן מלעלות בגפהּ לארץ ישראל. הוא הזהיר אותה שהיא לא תמצא בארץ דבר, ואף הביע את חששותיו פן יתנפּצו חלומותיה אל קרקע המציאות. הוא לא טעה: גורלה של הציירת בארץ ישראל העות'מאנית אכן היה רע ומר, וכמו אמיליה בסאנו, היא ידעה בסוף ימיה מחסור ומכות גורל. בשנות מלחמת העולם הראשונה היא גורשה לאלכסנדריה כמו רבים מתושבי הארץ, ילידי רוסיה, שנחשבו סייעני אויב. המגורשים נתנו לציירת פרוטות כדי שתלמד את ילדיהם, לבל תגווע ברעב או תיאלץ להתבזות ולפשוט יד. במחנה המגורשים היא חלתה במחלת השחפת שקיצרה את חייה.
בשובה ארצה, התברר לה להוותה שביתה נפרץ ונבזז. כל תמונותיה, פרי עשרות שנות יצירה, נגנבו או הושחתו. נעלם גם כתב יד של ספר שחיברה על הפסל אנטוקולסקי. וגרוע מכל, בתה היחידה אלה, שנשלחה לקישינב לבקר את אביה, נעלמה בסערת המלחמה ולא נודעו עקבותיה. תהפוכות גורלהּ דיללו את כוחותיה והחישו את קיצה. היא הלכה ודעכה ממחלתה, ונפטרה בטרם מלאו לה 50 שנה.
הייתכן שהיא כתבה למשורר כ-80 מכתבים, והוא חמישה בלבד? אפשר שחלק ממכתביו של ביאליק לציירת אבדו בזמן שביתה נפרץ ותכולתו הייתה לביזה, ואפשר שהמשורר מיעט לכתוב לאישה המאוהבת, מתוך חשש שמכתביו יתפרסמו ויפגעו במעמדו? הוא לא העניק לה את מבוקשה ולא עזב את אשתו למענה, אך גם לא התנכר למי שנפלה קורבן לאהבת שווא. בדיעבד מתברר שהמשורר כתב עליה במרומז ברבות מיצירותיו ושסיפורה לא הִרפּה ממנו עד יום מותו.
כך, במסווה של סיפור קדומים, הוא גולל את גורלה באגדה "האישה ומשפטה עם הרוח", וקווים מדמותה משוקעים בסיפורו "איש הסיפון" ובעשרות מקומות נוספים, לרבות שני שירי פּרידה: האחד, "הולכת אתְּ מעִמי", נכתב ב-1907 לרגל יציאתה של הציירת לארץ ישראל, והשני, "לנתיבך הנעלם", נכתב לציון עשור למותה בטרם עת. שני שירי הפרידה התפרסמו במהדורות "כל כתבי ביאליק" בין שירי 1907, אך השני לא התפרסם עד 1928. לחובר, הביוגרף של ביאליק, שיער ש"לנתיבך הנעלם" מאוחר מקודמו, אך "אינו מאוחר במידה זו שנוכל לקבעו כסמוך לזמן פרסומו". היו ששיערו שהמשורר גנז את השיר לבל יצית את קנאת אשתו ויעורר את דברי הרכיל של הבריות.
ואולם, טיוטת "לנתיבך הנעלם" נכתבה במחברת מהשנים 1927-1929, ומצידה השני נרשמו נימוקיו של ביאליק לקראת משפט שעמד להיערך בינו לבין ראובן בריינין. אגב חיפוש נתונים על המשפט, הבנתי לפתע מדוע לא התפרסם השיר הנפלא הזה עד 1928. שיר זה, אחד משירי האהבה היפים ביותר בספרות העברית, לא נכתב ב-1907 ולא נטמן 20 שנה במגירה כפי ששיערו אחדים מחוקריו. גילוי מועד הכתיבה של השיר הפך אותו משיר אהבה לשיר קינה, שבו החבצלות אינן פרחיו של גבר מאוהב, אלא של גבר הפוקד את קברה של האישה שאהבה אותו עד כלות. מתברר שביאליק חשב על אירה יאן עד יומו האחרון, וכשערך לפני מותו את מהדורת יובל ה-60 שלו, הוא הציב בפתחהּ את דיוקנו מעשה ידיה, ולא את אחד הדיוקנאות "הנחשבים" שציירו גדולי הציירים.
תרמית הכוכבים
גיבור הפרשה האחרונה ברשימה, שסיפוריה יכולים לשמש בסיס לסדרה דוקומנטרית, הוא הסופר והמבקר ראובן בריינין, שגם בו התאהבה אישה משכילה ומוכשרת, והוא השאירה פצועת נפש ומושפלת. מתברר שלא צריך סופר להיות שייקספיר או ביאליק כדי שאישה רומנטית תראה בו אליל חלומות נערץ. דווקא בריינין, שבתפקידו כמבקר ספרות אמור היה לתווך בין ציבור הקוראים לבין סופרי זמנו, התיימר להיות "פוסק הלכה" העולה בחשיבותו על הסופרים שאת יצירתם סקר ותיאר. הוא אף נטל לעצמו את תפקיד "הצופה לבית ישראל", וחיבר דוח כוזב על מצב היהודים בברה"מ.
לא אחת ההמון הולך שולל אחרי טווסים נטויי צוואר, הפורסים לפניו זנב מרהיב עין. אחת מהנשים החכמות שאיבדו את חוכמתן מול קשת נוצות ססגונית הייתה הצעירה חוה שפירא, נצר לשושלת חסידים נודעת, שבטרם מלאו לה 20 נישאה לסוחר עשיר וילדה את בנה בכורהּ. כשהייתה חוה בת 24 עברה המשפחה מסלאוויטא לוורשה, ושם התקרבה אל הסופרים שהסתופפו סביב דוד פרישמן וי"ל פרץ. בתקופה זו הלכו קשריה עם ראובן בריינין ונתהדקו, עד שפרשת האהבים נודעה ברחבי עולם הספרות העברי. בגיל 27 התגרשה הסופרת מבעלה, שגידל את בנם, אך מושא אהבתה ניתק איתה את הקשר והיא יצאה "קירחת מכאן ומכאן". הסופרת סגדה לבריינין והקדישה לו שנים רבות מחייה, אך הוא מעולם לא הִפנה זרקור כלפי יצירתה. גם בפרוח האהבה הוא לא זיכה אותה במאמר, וכשהיגר לארה"ב חדל לענות על מכתביה.
הסופרת אדיבה גפן, יו"ר גנזים, ביקשה לעודדני לעסוק בחומרים הרבים שהשאירה אחריה חוה שפירא. יומנה וחליפת מכתביה השמורים בארכיונה מגלים נפש סעורה והשקפה פמיניסטית שהקדימה את זמנה. בפתח חיבורה הראשון, "קובץ ציורים" (ורשה תרס"ט), שעליו חתמה "אם כל חי", נכתב: "ספרותנו חסרה את השתתפותה של המחצית השנייה של האנושות: זו של המין הנשי". התלבטתי והחלטתי שלא להקדיש זמן ומאמצי מחקר לסופרת שהקדישה את רוב זמנה לסופר גאוותן, וויתרה על מימוש כישרונותיה. אילו הוציאה הסופרת קבצים נוספים, אפשר שניתן היה לשבץ אותה בתולדות הספרות העברית במחיצת דבורה בארון. ואולם, היא לא הגיעה למעלתה של דבורה בארון, והגבר שבו תלתה את יהבה גם הוא לא היה מגדולי הספרות העברית.
פרשה זו מעידה אף היא, שאותן נשים שהתאהבו עד כלות בסופר נערץ נקלעו לגורל רע ומר, ואילו הסופר לא נפגע מהפרשה כל עיקר. בריינין סירב לעזוב את משפחתו, נטש את האישה שאיתה ניהל רומן ארוך ומתוקשר, והיגר ב-1909 לארה"ב. בניו-יורק הוא ערך את השבועון "הדרור" ואת הירחון "התורן", ובקנדה היה בין מייסדי הקונגרס הציוני הקנדי ובין מקימי הספרייה היהודית במונטריאול. משום מה בחרה עיריית תל-אביב לקרוא רחוב על שמו.
ב-1919 נמלטה חוה שפירא לפראג מפגעי מלחמת העולם הראשונה, ובנתה בצ'כיה את פרק ב' של חייה, אך נלקחה במלחמת העולם השנייה לטרזיינשטט ושם נספתה ב-1943. באחד משיריו העממיים כתב ח"נ ביאליק: "בְּהַבְטָחוֹת שָׁוְא אַל-תַּאֲמֵן, אָח,/ אַל-תִּבְטַח בַּכּוֹכָבִים [...] מִנְּעוּרַי נִגְלָה כוֹכָב לִי [...] הִבְטִיחַ שַׁ"י עוֹלָמוֹת / וּרְאֵה, עַד-עַתָּה רָשׁ אֲנִי/ וּמִסְכֵּן עַל אֲדָמוֹת./ אִי, כּוֹכָב עֶלְיוֹן, עַפְעַף פָּז!/ מַדּוּעַ רִמִּיתָנִי?" השיר נכתב בלשון זכר, אך אירה יאן וחוה שפירא (וכן נשים לא מעטות לפניהן ואחריהן) יכולות היו לשיר אותו בהיפוך מגדרי. הנשים הללו נפגעו פגיעה אנושה מ"תרמית הכוכבים" - מיחסם המשפיל של אותם סופרים נרקיסיים שהפנו להן עורף ברגעי חולשתן ורוצצו את נשמתן עד דכא.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.08.24