נועה הייתה בשבי חמאס 38 ימים. היא נחטפה מהמיגונית בבסיס שלה במוצב נחל עוז, יחפה, בפיג'מה, יחד עם עוד שש מחברותיה. אורי מגידיש חולצה במבצע צבאי. קרינה, נעמה, לירי, אגם ודניאלה עוד שם. נועה נרצחה על ידי מחבלי חמאס. היא נחטפה חיה והיא חזרה מתה. יגב ואלכס נחטפו חיים. עכשיו הם מתים. חטופים מתים. זה בכלל לא משנה אם נהרגו מאש צה"ל או נרצחו בידי המחבלים – כך או כך המדינה נכשלה. היא נכשלה ביום שחטפו אותם. היא נכשלה כשלא החזירה אותם והיא נכשלה במותם.
האמירה של ראש הממשלה בשבוע שעבר, ש"החטופים סובלים אבל לא מתים", הייתה כמו חץ ישר לתוך הלב המדמם שלנו. והחץ הזה מפלח עכשיו גם את הלב של המשפחות של אלכס דנציג ויגב בוכשטב, אחיי ואחיותיי למטה משפחות החטופים. את משפחת בוכשטב אני מכירה היטב. מהרגע שגורלנו נקשר ונפגשנו במטה המשפחות, ואחר כך גם בטיסה לארה"ב בניסיונות להפעיל לחץ שיחזיר את האהובים שלנו, הפכנו חברים למלחמה, לגעגוע, ועכשיו גם לכאב הנורא.
משפחות דנציג ובוכשטב נאחזו תשעה חודשים וחצי בתקווה. הם הרגישו יום-יום איך היא מאיימת לאזול, אבל החזיקו אותה בציפורניים. אתמול, כשהמציאות הנוראה טפחה על פניהם, בעל כורחם הם שיחררו אותה באופן סופי ונצחי ובלתי נתפס. בכאב שאין שני לו. איזו מציאות נוראה וקשה. וכמה היא מרסקת את הלב ואת החיים.
ואני יודעת. אוי, כמה שאני יודעת. אני מכירה את התקווה ואת הקושי להחזיק אותה. אני מכירה כשהיא מתנפצת. וכמה תקווה הייתה לי כשנועה הייתה חטופה. כשידענו שהיא נמצאת בבית של משפחה זה הרגיע אותי. התפללתי שהם יקלפו את שכבות הרוע ויוכלו לראות אותה. כי אי-אפשר היה שלא להתאהב בה. דמיינתי אותה שמורה. לא דמיינתי שפוגעים בה. ראיתי אותה בסרטונים חיה – והאמנתי בכל ליבי שאני אקבל אותה בחזרה חיה. דמיינתי את החיבוק איתה, את השמחה בקבלת הפנים כשהיא חוזרת. לא רק דמיינתי אותה – הרגשתי אותה. הסוף הנורא ריסק אותנו. אנחנו והתקווה מנופצים לתמיד.
אתמול, בשעה שהגיעו הידיעות על יגב ואלכס, ראש הממשלה כבר עשה דרכו לארה"ב. כן, כשלא עסוקים בלהחזיר את החטופים – הם מתים! כך היה עם נועה שלי. כך גם עכשיו. והאמת, הייתי רוצה לדעת באיזה אופן הנאום הזה בקונגרס מסייע להחזרת החטופות והחטופים. כי אי-אפשר לשלם עוד! כי אי-אפשר להמשיך להפקיר אותם ואותן! כי אי-אפשר לקבל בשוויון נפש את זה שהן והם מתים שם. כן ראש הממשלה, לא רק סובלים! מתים! וזו האחריות שלך להחזיר אותם! בחיים!
זו האחריות שלך לוודא שאף משפחה של חטופים לא תצטרף עוד למשפחה של השכול. אנחנו לא מוכנים לקבל עוד חברים למשפחה הזו.
