בגיל חמש וחצי נכנסה נטע ריבקין לראשונה בחייה לאולם ההתעמלות – והתאהבה. וזה, היא אומרת, הסוד לכל מי שמתכוונת להתמסר לאורך שנים רבות לדבר שהיא טובה בו. בזכות התשוקה שלה להתעמלות אמנותית, ייצגה אותנו הילדה מפתח-תקווה שלוש פעמים באולימפיאדה, והפכה לישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות העולם בהתעמלות אמנותית.
היום, בגיל 33, כמומחית לחוסן, היא המלווה המנטלית של הנבחרת האמנותית של ישראל, וגם מעבירה הרצאות ומאמנת אנשי עסקים וספורטאי עילית כיצד להתגבר על קשיים ומכשולים ולייצר חוסן. במהלך המשחקים האולימפיים היא גם מככבת על מסך ערוץ הספורט כפרשנית של ענף ההתעמלות האמנותית, תפקיד שאותו היא ממלאת בפעם השנייה, לאחר שבשנת 2021 זכתה לשדר את הזכייה המרגשת במדליית הזהב של לינוי אשרם.
את מומחית לחוסן בתקופה שבה המילה הזו פופולרית.
"נכון, יש הרבה שאלות לגבי איך מתמודדים באספקט המנטלי עם מה שקורה והחוסן הפך להיות החמצן של התקופה. האימונים שאני מעבירה לאחרים עוזרים גם לי להרגיש יותר משמעותית בתקופה קשה כל כך. תמיד ידענו שחוסן חשוב, אבל בשנה האחרונה אנחנו מבינים עד כמה".
ואם את צריכה להגדיר, מה זה חוסן?
"זו יכולת לחזור לתלם כשמשהו קורה ומטלטל אותנו. בן אדם שהוא חסין זה לא מי ששום דבר לא נוגע בו, אלא מי שיודע יחסית מהר לחזור ל'סנטר' שלו. עוד ממד חשוב זו גמישות מחשבתית: לא להיות מקובעת, אלא לדעת להתאים את עצמך לתנאי השטח שתמיד משתנים".
ומה עם חוסן של עם ומדינה?
"הוא מתחיל בחוסן של כל אחד מאיתנו כפרט, כי בסוף אנחנו מרכיבים את השלם. ולכן, כשכל אחד מאיתנו יידע לטפח ולדאוג לחוסן שלו, יהיה לנו יותר כוח כמדינה".
ואם אבקש ממך שני טיפים לפיתוח חוסן עבור מי שקוראת את הדברים עכשיו?
"חוסן זה קודם כל ההסכמה לעשות עבודה של שיפור עצמי ולגרום לעצמי להיות בעלת יכולות מסוימות שיעזרו לי לנהל יותר טוב את החיים שלי. מכאן, הטיפ הראשון הוא לדעת למסגר בצורה נכונה דברים שקורים. הרבה פעמים הסיפור שאנחנו חושבות שהוא האמת המוחלטת הוא בסך הכל פרשנות שאנחנו נותנות לעצמנו. הפרשנות הזו איננה עובדות. ולפעמים היא לא תורמת לנו להגיע ליעד או לתחושה הטובה שאנחנו רוצות להשיג. ולכן קודם כל צריך להפריד בין עובדות לבין פרשנות. כדי לעשות זאת, מאוד עוזר לשים סימני שאלה היכן שאנחנו נוטות לשים סימני קריאה, ולבדוק האם זו עובדה או מחשבה שעוברת לי בראש. הטיפ השני הוא להתמקד בדברים הטובים ובחצי המלא של הכוס. נכון שזו אמירה בנאלית, אבל אסביר אותה: בסופו של דבר המחשבות שלנו הן שמשפיעות על מה שנרגיש, ומכאן על מה נצליח או לא נצליח לעשות בחיים. ומה שאנחנו מאפשרות או לא מאפשרות להכניס לעצמנו לראש, זה אולי הדבר הכי חשוב. חייבים לדעת לנהל את המחשבות שלנו. ככל שאנחנו חושבות יותר דברים טובים ומסתכלות על מה כן עובד – יותר מזה מגיע לחיים שלנו", היא אומרת.
לראות את הטוב, מסבירה ריבקין, זה לא הטבע האנושי המיידי, אלא מיומנות שצריך לסגל. יש מי שגדלו לתוך משפחה שזה היה האקלים שלה וספגו את היכולת הזו, ויש מי שצריכים להשקיע ולעבוד על זה. "העבודה היא להיות על המשמר ולתת רק למחשבות הטובות להיכנס לנו לראש", היא מסבירה, "ככל שמשקיעים בזה יותר, מגיע הזמן שזה קורה יחסית יותר בקלות, בצורה אוטומטית, ומגדיל את המעגלים של הטוב שמגיעים אלינו. אבל זה פיתוח הרגל שצריך להתאמן עליו".
כאמור, זו הפעם השנייה שריבקין מלווה את משחקי האולימפיאדה כפרשנית מטעם ערוץ הספורט, שם היא משדרת לצד מירי נבו. הפעם הראשונה הייתה כאשר פירשנה את מדליית הזהב של לינוי אשרם בטוקיו. "לסיים קריירה ולבוא לאותו אירוע שהגעתי אליו שלוש פעמים בחיי כמתעמלת, ולזכות לפרשן רגע כל כך היסטורי לענף שלנו ובכלל למדינה שלנו – האמוציות שם היו בקצה. זה היה רגע כל כך מרגש. כספורטאית סללתי דרך חשובה בענף שלנו. הייתי המתעמלת הראשונה שזוכה במדליה באליפות עולם ומוכיחה שזה אפשרי. לפרשן את הזכייה של לינוי, שהתעמלה לצידי על המזרן, זו הייתה סגירת מעגל מאוד יפה עבורי".
והפעם לא קל עם האווירה מסביב.
"אכן לא קל. האווירה לא פשוטה. אני רואה גם מה זה עושה לספורטאים שלנו. אבל ספורטאים אולימפיים הם פלח אוכלוסייה שיש לו חוסן מאוד גדול. אני יודעת שהסיטואציה גורמת להם עוד יותר להתאמץ ולרצות לתת לנו כמדינה את הנחת ואת הגאווה. הם מאוד נחושים".
ומה את מייעצת להם?
"להתחבר כמה שיותר למקום הפנימי. נכון שהכל מסביב מאוד גדול ורועש, ולכן המתעמלות שלנו צריכות להיכנס לבועה שלהן ולהיזכר שבסוף הן עולות למשטח ועושות את אותו תרגיל שהן מתרגלות מדי יום עשרות פעמים. לזכור לחזור לליבה של הדבר שהן יודעות לעשות, ולזכור שהן יודעות ושהן מוכנות. נבחרת ההתעמלות האומנותית שלנו היא הכי משובחת שהיתה לנו אי פעם. נבחרת ישראל הן אלופות עולם המכהנות, ודריה אטמנוב היא מדליסטית ארד מאליפות עולם. הן לגמרי מועמדות לפודיום ואנחנו נחזיק אצבעות שהכל יתחבר להן ברגע האמת".
לילדות שרוצות ללכת בדרכך, מה את מייעצת?
"עשיתי קריירה ארוכה, פרשתי בגיל מאוחר יחסית, 25, כשבדרך כלל הממוצע לסיום קריירה הוא 21. אם אני חושבת מה גרם לי להיות שם הרבה זמן, זה מפני שאהבתי את הענף הזה מהיום הראשון, עוד לפני שחשבתי על המדליות והאולימפיאדה. החיבור צריך לבוא ממקום של תשוקה. משם יהיו לנו הרבה יותר יכולות ותעצומות נפש להתמודד עם האתגרים בדרך. הדבר השני שחשוב זה אמונה בעצמן, להיות מוכנות לוותר על הרבה דברים כדי להגיע לטופ, להבין שכל דבר לוקח זמן ולהתאזר בסבלנות. גם לי לקח זמן לפרוץ".
