"אגם היא ילדה של משמעות. לפעמים לוקח לאדם חיים שלמים להגיע לידיעה הזאת, אבל היא כבר מגיל צעיר הרגישה שיש לה שליחות בעולם, ייעוד" – כך בוחרת אמה של אגם ברגר, מירב, לתאר את בתה שנחטפה לעזה מבסיס נחל עוז.
לאגם בת ה-19 יש אחות תאומה, לי-ים, אחות בת 18 ואח קטן, שחגג בר מצווה בזמן שאגם בשבי. היא מנגנת בכינור מגיל צעיר ואף למדה במגמת מוזיקה. בתיכון יצרה אגם לוח חזון ובו גזירי עיתונים עם מילים ומושגים המאפיינים אותה. היא כותבת שם "משפחה זו מתנה", "תודה", ובגדול מופיעה המילה "חופש". ילדה בת 16, שלא שיערה מה צופן לה העתיד.
השירות הצבאי
בסיום הלימודים בחרה אגם לצאת לשנה במכינה קדם-צבאית, ובמהלכה היא קיבלה את שיבוצה בצבא – תצפיתנית. "היא רצתה להיות מ"כית טירונים וניסתה לשנות את השיבוץ, ללא הצלחה", מספרת האמא, "אחר כך היא החליטה שאם זה התפקיד שהיא קיבלה, היא תעשה אותו הכי טוב שיש ותכוון לפיקוד ולקצונה. בטירונות ובקורס נבחרה אגם לחיילת מצטיינת ונבחרה למסלול 'כוכבות' – המיועדות לקצונה ולפיקוד. היא הכינה לכבוד סוף הקורס שיעור לחברותיה וחילקה להן מכתבים, שבהם כתבה: 'יש לתפקיד שלנו חשיבות עצומה, שמגיעה עם המון אתגרים, אין לדעת מה יקרה במשמרת שלך. מאחלת שהתפקיד יתרום לך כמו שאת תתרמי לו, ושתרגישי משמעותית'".
אגם שובצה תחילה לגזרת עזה ולמוצב כרם שלום. שבוע לפני סיום הקורס היא קיבלה שיבוץ חדש – נחל עוז. "היא התערערה מזה", נזכרת אמה, "לא הבינה למה שינו רק לה את המוצב ברגע האחרון. היא אמרה לי, 'אמא, למה? זה לטובה? אמרתי לה שיש דברים שלא בשליטתנו".
7 באוקטובר
שבוע לפני סיום הקורס שוחחו אגם ואמה בווטסאפ. אגם העריכה שהיא וחברותיה לא יוצבו בבסיסים סמוכי הגבול בימים הראשונים בגלל המצב המתוח ליד הגדר. "יש התחממות והפרות סדר", דיווחה לאמה בהודעה מוקלטת, "זה בעייתי שנבוא". את מה שהבינה החיילת הצעירה לא הבינו למרבה הצער בדרגים הגבוהים יותר.
אגם סיימה את הקורס ביום רביעי, וביום חמישי הוריה הקפיצו אותה לבסיס החדש. "היא מאוד לא רצתה לעשות את השבת בבסיס, הייתה עצובה", נזכרת האם, "אבל אחרי שהיא הגיעה לבסיס היא התקשרה ואמרה לי, 'לא נורא אמא, אני אהיה ראשונה בסבב ואסיים מהר'".
בשבת בבוקר התעוררה המשפחה, שמתגוררת בחולון, לצלילי אזעקות. "נכנסנו לממ"ד, אגם צילצלה ואמרה שיש אזעקות ושהיא במקום מוגן", מספרת מירב, "לא הייתי בלחץ. בראש שלי היא בבסיס צבאי, המקום הכי מוגן שיש, בחמ"ל תת-קרקעי בתוך איזה בונקר. אחרי עוד 20 דקות מגיע טלפון נוסף מאגם שבו היא אומרת: 'אמא, יורים עלינו, יש מחבלים. כולם בוכים אבל אני לא מפחדת', ואז השיחה מתנתקת. זאת הפעם האחרונה שהיה לנו איתה איזה קשר".
המצב בשבי
ב-26 בנובמבר, יום הולדתו של שלומי, אביה של אגם, הוחזרה לישראל בעסקה אגם אחרת – אגם אלמוג גולדשטיין, שנחטפה מכפר עזה. "לפני שהיא המריאה במסוק לארץ, אגם התעקשה לקחת טלפון ולחייג אלינו. היא סיפרה שהייתה עם אגם שלי בערך עשרה ימים. העבירו אותן ממקום למקום עד שהן היו יחד במנהרות. היא סיפרה לנו שאגם כל הזמן רעבה, שהיא מתפללת מלא, מברכת על האוכל ולא מדליקה אש בשבת. שאלנו אותה אם היא במצב רוח טוב, והיא אמרה שכן – שיש לה הרבה נפילות אבל היא נשארת רגועה ומרגיעה את כולם". מאז קיבלה המשפחה רק פעם אחת אות חיים דרך מידע מודיעיני. זה קרה לפני חמישה חודשים.
הרגעים הקשים
"אני משתדלת לייצר לי איזושהי תחושה שהיא מוגנת שם, כי אחרת אי-אפשר לנשום, אי-אפשר לשרוד את זה. אבל יש נפילות. כמה אפשר להחזיק את החומה הזאת? אני מתפרקת ובוכה, אבל אני חיה אותה. כל הקיום שלי הוא היא. כל נשימה שלי וכל העשייה שלי זה סביב המאבק להשיב אותה הביתה. הרגעים היותר קשים מגיעים בארוחות שישי. זה רגע שבו אנחנו תמיד כולם יחד. בעדויות שהגיעו מהשבי סיפרו לנו שבימי שישי גם אגם הייתה מתפרקת".
התקווה
"אני מדמיינת את הרגע שבו אגם תחזור, למרות שזה לא תמיד קל. זה יהיה כמו להיוולד מחדש, בכי של אושר וחיבוק שאי-אפשר לעזוב אותו. מעין התפרקות כזאת, והודיה לבורא עולם. האמונה שלי היא שהוא יחזיר אותה. אנחנו רק צריכים לחכות".
