יהונתן וילוז'ני ידע מאז שהוא זוכר את עצמו שהוא רוצה להיות שחקן, כמו אבא שלו שמואל וילוז'ני וכמו דניאל דיי לואיס. "עוד כילד הרגשתי שכשחקן אני נותן דרור לכל מה שאני באמת אוהב - לפשוט וללבוש דמויות, להיות כל מה שאני חולם להיות ואני לא יכול", הוא אומר. "לאבא שלי, שהוא שחקן נפלא, הייתה בוודאי השפעה גדולה על הבחירה הזאת. יכול מאוד להיות שגם בלעדיו הייתי בוחר להיות שחקן. בתור ילד הייתי הולך איתו הרבה לתיאטרון, שם ישנתי הכי טוב. הייתה מיטה מאחורי הקלעים והייתי ישן עליה כשאבא היה בחזרות. ראיתי את כל ההצגות שלו כמה פעמים. ידעתי אותן כמעט בעל פה".
הוא לא הזהיר אותך שתיאטרון זה גם מקצוע קשוח?
"ברור שהוא אמר, והוא צודק, אבל גם הוא בחר בו, אז הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו. תמיד אמרו לי שמשחק זה חיים דפוקים, עם הרבה תשובות שליליות. אמרתי, 'כן, אני יודע, אבל אני עדיין רוצה לעסוק בזה'. אני יודע שאני במקצוע הזה בזכות עצמי. אם לא הייתי מוכשר, לא הייתי משחק. אין כאן בלופים".
מאיפה הגיעה ההערצה לדניאל דיי לואיס?
"אמא שלי, איריס, העבירה אליי את האהבה אליו. הוא השחקן הכי גדול שיש. וירטואוז אמיתי. הוא לקח את המקצוע הזה לרמה אחרת, חד-פעמית. כשהייתי ב-2018 בניו-יורק ונסעתי בסאבוויי, פתאום ראיתי אותו מולי, כאחד האדם, והתרגשתי נורא. מבחינתי המפגש הזה היה החותמת שבחרתי נכון במקצוע הזה".
"הנפש שלי פרחה"
עכשיו, כשהוא בן 28, וילוז'ני בטוח שהוא עשה את הבחירה הנכונה. הוא שיחק בסדרות "ריקוד האש" של רמה בורשטיין ו"בלקספייס" ובסדרת הנוער "פול ספיד", השתתף בסרטו של נדב לפיד "הברך" ועכשיו הוא מככב בסרטה של קרן נחמד, "כיסופים", שיצא לפני כשבוע לבתי הקולנוע, ומשחק במחזה "ארוס ומלנכוליה" שכתב יואב רינון.
וילוז'ני מעולם לא היה איש של מסגרות. "את בית הספר סיימתי בקושי רב", הוא אומר. "היה לי קשה שמנסים לחנך אותי ולהגיד לי מה לעשות. רציתי להחליט לבד מה לעשות. בחטיבת הביניים לא ממש מצאתי את עצמי, כי אהבתי אמנות ולא למדו את זה שם. ההורים לחצו שאסיים ללמוד. למזלי, לפני כיתה י' עברתי לעירוני א' לאמנויות ושם חוויתי פריחה מאוד גדולה. התעסקתי במה שאני אוהב בכל הלב, שזה משחק. הנפש שלי פרחה".
גם בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין וילוז'ני לא נשאר יותר מדי זמן. "פרשתי אחרי שנה א'", הוא אומר. "זה מקום נהדר ויורם היה מהמם, אבל אני פשוט לא כל כך הצלחתי למצוא שם את עצמי. אח שלי מיכאל סיים עכשיו שנה שלישית שם והיה לו מדהים, הוא גם מאוד מוכשר, אבל אני הייתי חייב ללכת בדרך שלי ואני שלם עם זה".
"כיסופים", סרט הביכורים של קרן נחמד, שבו מככבת גם סוול אריאל אור, שהייתה חברתו של וילוז'ני במהלך הצילומים, הוא סיפור ההתבגרות של חבורת בני גרעין נח"ל בחודשים האחרונים של שירותם הצבאי בקיבוץ כיסופים. "הסרט הוא הסיפור של אבא של קרן, שאותו אני משחק, ושל החברים שלו שחלמו על עולם אחר", הוא אומר. "להקים קיבוץ זה דבר נפלא בעיניי. עכשיו, כשאתה רואה את החוף של עזה, אתה רואה בעיני רוחך את החילוץ של נועה ארגמני. העולם התהפך, התרסק".
הסרט אמנם צולם לפני שלוש שנים בקיבוץ עצמו, אבל הסיפור של כיסופים ושל כל יישובי העוטף מאז 7 באוקטובר לא מניח לווילוז'ני. "אנשים נחטפו ונרצחו, גם כאלה שהיו על סט הצילומים שלנו, וזה קורע את הלב. לא הייתי שם מאז תחילת המלחמה. כשיש צבע אדום ואני רואה את שם הקיבוץ על מסך הטלוויזיה, זה צובט לי בלב".
24 שעות לפני הפרמיירה של הסרט, וילוז'ני חזר לארץ אחרי חודש בגיאורגיה, שם צולמה העונה השנייה של הסדרה "פול ספיד", שבה הוא מככב. "לא היה קל לחזור לקלחת של מה שקורה כאן, למרות שהתגעגעתי", הוא אומר. "כל היום התעדכנתי בפושים ובעיתונות במה שקורה בארץ. אחותי היא גם קצינה בדובר צה"ל, העין של דניאל הגרי, והתעדכנתי במה שהיא יכלה לספר לי. חייבים ללכת להפגנות בקפלן ולעצרת בכיכר החטופים כדי לתמוך בהחזרת החטופים. לא משנה באיזה צד פוליטי אתה, החטופים חייבים לחזור עכשיו. לא שאני אנרכיסט, אבל ירדתי כבר כמה פעמים לאיילון במהלך ההפגנות כדי שיבינו את הזעקה שלנו. זה בוער בי".
וזה יעזור?
"הייתי בדצמבר בהרצאה של ג'רמי פוגל (פילוסוף, מרצה ומשורר ישראלי) על פילוסופיה סטואית, שאומרת שאתה צריך לעשות מה שאתה יכול כדי לשנות דברים. אני לא יכול לסיים את המלחמה הנוראית בעצמי, אבל אני כן יכול לתרום את החלק שלי למען הפסקת המלחמה והחזרת החטופים.
"ישראל נהייתה מקום שקשה לחיות בו. אתה כבר לא מבין במה אתה אמור להיאחז. אני מנסה לא לפחד. הדור שלי יכול לברוח מפה, אבל אנחנו לא רוצים לברוח ולא צריך גם לברוח. בשום פנים ואופן לא הייתי קם ועוזב. זה לא החינוך שקיבלתי. למקום הזה יש משמעות בעיניי ואני אוהב אותו. הדור של סבא וסבתא שלי עלו לפה על מנת שנהיה פה, לא שנעזוב. בגיל 40 אבא שלי, שנקרא על שם סבא שלו, לקח את אביו לפולין לטיול שורשים. הוא ראה בספר של הנספים באושוויץ את השם שלו, וכשהוא חזר לארץ הוא הביא ארבעה ילדים".
הסרט "הברך" הוא יצירה פוליטית שבמרכזה במאי קולנוע שעובד על סרט חדש שעוסק בעהד תמימי, פעילה פוליטית שתקפה חיילי צה"ל. איך התמודדת איתו?
"זאת הייתה חוויה מדהימה. באתי לעשות אמנות. פה בארץ אנחנו תמיד שמים דברים תחת כותרות. בסופו של דבר נדב לפיד עשה סרט מרשים לזכר אמא שלו שנפטרה. לקהל ימני סרט כזה הוא חיסרון, לקהל שמאלני יתרון. אם התסריט טוב ואני מאמין בו, אני אשחק בכל תפקיד שיציעו לי. אני לא מאמין בפשיזם. אין לי קו אדום לא לפה ולא לשם. דבר אחד ברור, לא הייתי משחק בסרט שיהלל את הנאצים וגם לא בסרט על חמאס. מה שקורה עכשיו עם הפלסטינים הוא לא פשוט. המלחמה הזאת כבר איבדה כיוון. היא חרב פיפיות. נהרגים בה חפים מפשע משני הצדדים. אי-אפשר שלנצח תאכל כאן חרב".
מה דעתך על מהפכת הקולנוע של שר התרבות מיקי זוהר?
"הרפורמה שבה מנסים לתעדף את המסחרי על האמנותי בעייתית בעיניי. אין איזו נוסחת קסם שבה סרט בוודאות יכול להצליח. הבעיה האמיתית והגדולה יותר היא שתסריטאים ובמאים לא יכולים ליצור מתוך מניע כלכלי. כשמסחריות היא הערך היחיד, זה הופך את כל המשחק לציני וחסר ערך תרבותי אמיתי, ולא ישאיר מקום לאמנות אמיתית וביטוי אמיתי של הנפש שלנו והמדינה שלנו".
"אני מאמין בלהעז"
וילוז'ני, שהחל את דרכו בתיאטרון הקאמרי, משחק עכשיו בהצגה "ארוס ומלנכוליה" (ב-29 בחודש בבית ציוני אמריקה). זה סיפורו של משולש רומנטי בין שלושה גברים בתוך העולם האקדמי: ראש החוג לספרות באוניברסיטה בירושלים, מרצה לספרות באוניברסיטה ודוקטורנט בחוג. "זו הצגה שהיא אמנות אמיתית וכתובה בשפה גבוהה", אומר וילוז'ני. "המחזה מתעסק בביבים של הנפש האנושית והתפקיד שלי מאתגר ויפה. זאת דמות שעוברת מסע מטורף".
הוא לא מסתפק רק במשחק. "פעם חשבתי שאני אחיה ואמות על הבמה, ששום דבר לא יזיז אותך משם, אבל כשאתה מתבגר מעניינים אותך עוד דברים", הוא אומר. "התחלתי גם לכתוב ואני מאוד אוהב את זה. כתבתי כבר סרט קצר, שיחקתי בו וביימתי אותו. כרגע אני עוד נהנה מהבתולים שיש בתחום הזה לגביי. אני מקווה שייצאו לי כל מיני דברים מעניינים בסופו של דבר. הראיתי לאבא את מה שכתבתי והוא השתגע.
"עסקים בתחום התרבות זה גם משהו שמאוד מעניין אותי. אי-אפשר לקחת את המשחק ממני, הוא התשוקה הכי גדולה שלי, אבל אני מבין שלנפש הקטנה והחמודה שלי יש עוד מאוויים. לשבת ולחכות לפרויקטים זה ממש לא מעניין. אני מאמין בלנסות ולעשות דברים אחרים, להעז. אולי מהניסיון הזה יכולים לקרות ניסים".
בשנה האחרונה הוא חולק אהבה עם אלכס סלוין, סטודנטית לפסיכולוגיה. "היו לי כל מיני מערכות יחסים קודם, אבל הן לא התאימו לי", הוא אומר. "אני מבין שהייתי ילד בתוך מערכות היחסים האלה. אהבה זה דבר שצריך לעבוד עליו, על אחת כמה וכמה כשהמציאות היא כאוטית. כשאתה מוצא משהו שהוא שלם ורגוע ומכיל, כדאי לנסות להיאחז בו, וזה מה שיש לי עכשיו. יש משפט יפה – 'אהבה מתחילה איפה שהאני נגמר'. אהבה מתקיימת כשאתה רואה מולך בן אדם".
איפה תהיה בעוד חמש שנים?
"אני מקווה שכל החטופים ישוחררו הרבה קודם, אז אני אהיה הכי מאושר בעולם, ושאצליח להגשים כמה שיותר מהחלומות האישיים שלי – לשחק, לכתוב, לביים ולהתחתן ולהקים משפחה. אני עובד קשה כדי להצליח ואני מנסה להישאר עם שתי רגליים יציבות על הקרקע ושההצלחה לא תעלה לי לראש. היו לי כל מיני הצעות לשחק עם אבא שלי, אבל זה לא יצא בינתיים לפועל. אנחנו מחפשים את הדבר המדויק. אם זה יקרה זאת תהיה באמת הגשמת חלום". •
