"אני לא יוסיין בולט או מייקל פלפס הבאה. אני סימון ביילס הראשונה".
כבר אחרי ההישגים המרהיבים שלה באולימפיאדת ריו 2016 ידעה המתעמלת האמריקאית בת ה-19, כישרון של פעם בכמה דורות, שהיא בעצם כבר משרטטת מחדש את ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים. זו לא הייתה התבטאות מתנשאת, אלא התנערות מההשוואות הבלתי פוסקת לכוכבים הגברים, שניים מגדולי הספורטאים בכל הזמנים, שאותן נאלצה לשמוע שוב ושוב. ביילס לא אוהבת ששמים אותה במשוואות הרגילות. דווקא החברה הטובה ששיתפה איתה אז פעולה בנבחרת, אלי רייזמן היהודייה, הציבה מחדש את שמה של ביילס לצד הענק הג'מייקני: "אף אחד לא מעלה במחשבה שהוא יכול לנצח את סימון, כמו שרוב האתלטים לא מעלים במחשבה שהם יכולים לנצח את בולט. זה פשוט אותו דבר", סיכמה רייזמן.
עברו שמונה שנים, וביילס בת ה-27 יכולה לומר לעצמה ששירטטה מחדש את ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים ביותר מדרך אחת. היא אחת הדמויות שהקהל הכי מחכה לראות, 1.42 מ' של כריזמה ואנרגיה, כוכבת שמבצעת תרגילים שנחשבו לבלתי אפשריים וכעת נקראים על שמה. אבל החותם שלה אינו רק מקצועי: בזכות החשיפה האמיצה שלה במהלך משחקי טוקיו ב-2021 בנוגע לקשיים המנטליים שאיתם היא מתמודדת, משחקי פריז שיתחילו רשמית הערב עם טקס הפתיחה נחשבים למכילים ביותר אי פעם מבחינת הבריאות הנפשית של המשתתפים.
בשלוש השנים שעברו מאז, ספורטאים רבים חשו יותר בנוח לספר על מה שהם עוברים בזכות ביילס, פלפס והטניסאית נאומי אוסקה שנפתחו בנוגע לדיכאון וחרדות. המשלחות לפריז דואגות לאנשי מקצוע זמינים כגון פסיכיאטרים ופסיכולוגים, והמארגנים פתחו קו חם ב-70 שפות לתמיכה נפשית במתחרים, לצד יצירת "ארגז כלים" להתמודדות. את הקשיים הנפשיים לא ניתן למנוע, אבל אפשר להיות ערוכים לתת להם מענה. ביילס יכולה להתגאות בכך שבלעדיה זה לא היה קורה.
× × ×
בחזרה לריו. היו שם ארבע מדליות זהב – כולל היוקרתית ביותר בקרב-רב – ואחת מארד, מה שהפך את ביילס כבר אז למתעמלת האמריקאית המעוטרת בכל הזמנים (יש לציין כי מדובר בהתעמלות מכשירים, שבה נערכים מספר גמרים בכל אולימפיאדה, ולא בהתעמלות אמנותית, המקצוע שבו לינוי אשרם זכתה בזהב בטוקיו). ביילס נראתה בברזיל בלתי שבירה, לא אנושית. זה נראה כך מבחוץ, מבפנים זה היה שונה. "חשבתי לעצמי, עשיתי את ההישג הגדול ביותר שלי בגיל 19", היא סיפרה מאוחר יותר. "מה לעזאזל אני אמורה לעשות בשארית חיי?"
היא המשיכה לשחק את המשחק כסלב עולמית, בזמן שנתנה לקהל לבנות ציפיות בלתי אפשריות ממנה לקראת אולימפיאדת טוקיו. היא השתתפה ב"רוקדים עם כוכבים", הפכה לשם מוכר בכל בית בארה"ב, וגם אבנים בכליות לא מנעו ממנה לשלוט באליפויות העולם. לא היה ספק בנוגע לדומיננטיות ההולכת וקרבה שלה בטוקיו, גם כאשר המשחקים נדחו בשנה בגלל הקורונה. היא הייתה הפנים של האולימפיאדה, והשאלה לא הייתה אם תזכה בזהב – אלא מה יהיה מספר מדליות הזהב שאיתן תסיים.
ואז הגיעה האולימפיאדה, שהייתה תחרות שאיש מהספורטאים לא חווה מעולם. ללא המשפחות התומכות ביציע, ללא אוהדים באולמות ובמגרשים, נותרו המתחרים חשופים. עבור ביילס, המכה הייתה כואבת במיוחד. היא הייתה רגילה לראות את המשפחה מעודדת מאז ילדותה, משפחה שאליה היא קשורה מאוד – סבה ואשתו לקחו אותה ואת שלושה מאחיה תחת חסותם כשסימון הייתה בת שלוש, ולפני כ-20 שנה אימצו רשמית אותה ואת אחותה, מאחר שנשלחו לאומנה בעקבות חוסר הכשירות של אמן. "היא אוהבת תמיד לדעת בדיוק איפה אנחנו יושבים", הסבירה האם המאמצת בדוקו המצוין של נטפליקס על ביילס,Simone Biles: Rising, "זה מרגיע אותה".
סדק רחב נפער במגננות הנפשיות של המתעמלת הגדולה בעולם. התברר שהיא סוחבת פגיעה שיכולה לחסל לה את הקריירה, אבל לא פיזית. ב-27 ביולי 2021 היא התחרתה במוקדמות תרגיל סוס הקפיצות בטוקיו וניסתה לבצע את הקפיצה בעלת דרגת הקושי הגבוהה ביותר, בדרך כלל עניין פשוט עבורה. אלא שהפעם ביילס ביצעה רק סיבוב וחצי במקום שניים וחצי, ואחרי שנחתה המשיכה בקפיצה לא אופיינית קדימה ונראה היה שאיבדה את הכיוון. היא נטשה את אולם ההתעמלות בפנים קודרות.
הרחשים דיברו תחילה על פציעה, אבל ביילס לא התחבאה. כבר סמוך לסיום התרגיל מאמנה לורן לנדי דיווח שהסיבה היא מנטלית, ולאחר מכן שיתפה ביילס בחרדות ובקשיים שלה, שהובילו לכך שאיבדה את תפיסת המרחב במהלך התרגיל: "אני לא אחת שמוותרת, המוח והגוף שלי פשוט אינם מסונכרנים". זה היה הסבר מזוקק היטב, שקרע את המסכה מעל פני אותם ספורטאים שהתביישו להצטייר כ"חלשים" וענה ישירות לגולשים שכינו אותה "לוזרית" וטענו שנטשה את חברותיה לנבחרת בזמן החשוב ביותר.
היא ויתרה על רוב התחרויות בטוקיו בגלל אותו מחסום מנטלי, שגרם לה להרגיש לא בטוחה בתרגילים, ו"הסתפקה" בהישגים מדהימים בפני עצמם: מדליית ארד על הקורה ועוד מדליית כסף קבוצתית שהשיגה אחרי מספר ימי מנוחה והתאוששות. חודשים לאחר מכן הודתה כי ממש פחדה להתעמל.
המאמן לנדי שפך עוד אור על מצבה באותם ימים, וסיפר כי בתקופת הקורונה הייתה מבודדת באולם ההתעמלות וברשתות החברתיות, חששה שנדבקה בכל פעם מחדש ולא נהנתה מהתמיכה הרגשית הרגילה שהיא מקבלת.
ללחצים הספורטיביים שאיתם התמודדה כל חייה נוסף באותה תקופה עומס חריג אחר: ב-2018 היא חשפה כי הותקפה מינית על ידי לארי נסאר, רופא נבחרת ההתעמלות של ארה"ב שהורשע בפגיעה במאות מתעמלות – נשים, נערות וילדות – במשפט שטילטל את ארה"ב והציף לפני השטח את קשר השתיקה שמאחורי המעשים המחרידים שביצע. היא סחבה איתה את הכאב במשך שנים, דבר שפורר עוד יותר את חסינותה הנפשית.
למשפט עצמו היא לא הגיעה מאחר שלא הייתה מסוגלת לראות שוב את נסאר, ומעט אחרי משחקי טוקיו, כשעיני העולם נשואות אליה יותר מתמיד, סיפקה עדות מצמררת בפני הסנאט האמריקאי, ובו האשימה את המערכת בסבל שהיא ורבות אחרות עברו. הכל נקשר יחד: הטראומה, הציפיות, הלחץ התקשורתי. זה היה יותר מאשר אדם מסוגל לשאת. כפי שסיפרה בסדרה בנטפליקס, כל מה שהדחיקה לאורך הקריירה התפרץ: "יש גבול לכמה הגוף שלך יכול לתפקד עד שהוא נשרף".
× × ×
החזרה הביתה מטוקיו לא הייתה קלה. "לאן שלא הלכתי הרגשתי שבוהים בי", היא סיפרה. "אנשים שלא יודעים לעשות גלגלון הטיחו בי ביקורת". את הארון "האולימפי" באחד מחדרי ביתה היא לא העזה לפתוח במשך תקופה ארוכה, והיה מספיק לה לעבור לידו כדי לפרוץ בבכי. הוא הכיל את סיכת המשלחת האמריקאית לטוקיו, מסכות קורונה ממותגות, כרטיס טיסה מסן-פרנסיסקו ליפן, בגד התחרות ומספר המתחרה שלה.
"סבלתי מדיכאון פוסט-אולימפי, הרגשתי בודדה, יש גבול לכמה אפשר להדחיק", אמרה ביילס בכנות, וגם סיפרה בהרחבה איך יצאה לדרך חדשה ובריאה יותר: היא קיעקעה את המשפט "למרות הכל אחזור ואקום" על גופה, החליטה להתנתק מהתקשורת, לסגור את אפשרות התגובות באינסטגרם, למחוק את חשבון הטוויטר ולבנות את עצמה מחדש, ממש מלמטה.
היא נעה בין ההרגשה שהיא אבודה לבין התקווה שהיא מתאוששת, והקשר היחיד שלה להתעמלות במשך שנה וחצי היה כמה קפיצות על טרמפולינה פעם בשלושה חודשים: "שנאתי ללכת לאולם כי הבנתי שהבנות מסתכלות עליי", היא הודתה, "לא רציתי שהן יראו אותי מובסת".
ב-2023 היא חזרה בכל הכוח. גם אחרי ריו לקחה הפסקה ארוכה מהתעמלות, אבל הפעם זה היה ממושך יותר ושונה: הענף דורש תרגול עד שלמות, ביצועים אוטומטיים שהגוף מכיר, וביילס חזרה מבור אפל שבו לספורט לא היה שום מקום. עד מהרה אפשר היה להבין שהיא נולדה לזה, כי הביצועים שלה חזרו להדהים.
הפתיחות של ביילס הייתה שלב חשוב בתהליך ההתאוששות המפעים שלה, שכלל בסופו של דבר הכנסת מצלמות וידיאו לתיעוד הרגעים היותר דרמטיים ורגישים של המתעמלת בדרכה לקאמבק מפואר באליפות העולם באנטוורפן בשנה שעברה. זה נגמר בארבע מדליות זהב, אחת מכסף, וגם תרגיל לצלילי "יוניקורן" של נועה קירל. ביילס חזרה להאפיל על המתחרות, אבל הרבה יותר מכך, על השדים האישיים.
והם עדיין שם, לפעמים. "אני לא מומחית בזה כמו שנדמה", היא אומרת בסדרה של נטפליקס, ובהמשך מהרהרת בקול לפני תרגיל קפיצות: "אם אחליק לא טוב, אני גם עלולה להיות משותקת". זה נגמר בביצוע מושלם.
עכשיו ביילס מגיעה לפריז לא רק כספורטאית הגדולה בעולם, יסלח לנו לברון ג'יימס, אלא גם כספורטאית המעניינת ביותר באולימפיאדה, יסלח לנו לברון ג'יימס, האייקון הגדול של המשחקים (עם זה לברון – נושא הדגל של ארה"ב בטקס הפתיחה – לא יסכים בחיים, אבל מילא).
ישנם כמה רבדים לכך: קודם כל, הרצון לראות אם החלימה לגמרי ואיך היא מתמודדת עם חזרה למקום שבו הראתה לראשונה את הפגיעות שלה; שנית, התעמלות היא עולם של נערות. מאז שמריה גורוחובסקיה הסובייטית זכתה בתחרות הקרב-רב האולימפית הראשונה ב-1952, כשהייתה בת 30, הגיל הממוצע של המנצחות הוא 18.5. נדיה קומנץ' האגדית, למשל, עשתה זאת בגיל 14. אם ביילס תזכה בגיל 27, ההישג יתעצם פי כמה; ומעל הכל, היא תהיה במוקד פשוט כי היא שואו שקשה להסביר ואת הדברים שהיא מסוגלת לעשות, אין אחת אחרת שתשחזר.
בינתיים, בפריז, היא נראית משוחררת ומשתפת את הקהל גם ברגעים מאחורי הקלעים בסטוריז, לרבות המיטה בחדר והבולונז לצהריים. אבל גם הפעם מתדפקות החרדות ברקע. "שכבתי במיטה באחד הלילות בתחילת השנה", היא מספרת, "ובכל פעם שחשבתי על האולימפיאדה התחלתי ממש להיכנס לפאניקה. הלב שלי דפק והייתי צריכה להגיד לעצמי: 'זה רק ינואר, יש לנו חודשים של הכנות'. אבל מצד שני, אני חושבת שזו הרגשה נורמלית בשנה של אולימפיאדה".
