בנימין נתניהו הוא הדובר הטוב ביותר שיש למדינת ישראל באנגלית, מאז אבא אבן. הוא יודע היטב כיצד לדבר עם הציבור האמריקאי; הנאומים שלו בפני הקונגרס הם שיא הצלחותיו. עבורו, נאום בקונגרס זו מסיבה. הצלחה פוליטית ידועה מראש. עלייה בסקרים מובטחת. ואכן, זו הייתה האווירה אתמול באולם, מצד המשלחת הישראלית ותומכיה ביציע: חגיגה. מתמונות משותפות לפני הנאום, ועד שריקות כאשר נתניהו נכנס לאולם. התחושה החגיגית נתמכה כמובן באמצעות קהל של נבחרים רפובליקנים נלהבים, שעבורם נתניהו פופולרי כמעט - אולי יותר - מדונלד טראמפ. הנאום שלו היה זורם, קליט, מוצלח בכל מובן תקשורתי. בקטעים בהם הזכיר את נועה ארגמני, החטופים, הלוחמים האמיצים של צה"ל, התודה לנשיא ביידן, התשואות בעמידה היו בלתי נגמרות. כאמן רטורי, ראש הממשלה הפגיז שוב ושוב: השיא היה כאשר תקף ולעג למפגינים הפרו-פלסטינים, והשווה בין להט"בים למען חמאס ל"עוף למען קנטאקי פיירד צ'יקן".
זה היה מפגן כוח אישי אך במקביל, היה חסר משהו. עניין שאמריקנים לא יחושו בו, וישראלים יבינו אותו מיד. הרי הם שומעים באופן יומיומי על שבויים שנהרגים או נרצחים, מקבלים דיווחים והקלטות על הזוועות הבלתי נגמרות של 7 באוקטובר, חשים את המועקה הקשה של מדינה שנקלעה למלחמה כתוצאה ממתקפת פתע של האויב. דבר אחד לא היה בנאום המוצלח מאוד של נתניהו אתמול: תחושת הכובד של מנהיג שנכשל. נתניהו הזכיר את הביטוי של פרנקלין דלאנו רוזוולט אחרי התקפת הפתע בפרל הארבור: "יום שייזכר לדיראון עולם". הכובד העצוב של רוזוולט באותו נאום, כמנהיג שהופתע, שספג מכה, לא היה קיים בחגיגת התמיכה שארגן נתניהו אתמול בקונגרס. ישראל של נתניהו הייתה חזקה, גיבורה ובלתי מנוצחת. לא רק מגוננת על עצמה - אלא מגנה על ארה"ב. היא לא כשלה בדבר, אלא מקסימום הופתעה. אפילו את המילה "עסקה", בהקשר להשבת החטופים, נתניהו לא אמר; אימפריה כפי שתיאר לא זקוקה לעסקאות. איפה הנאום הזה, ואיפה הצפון הנטוש. או כטב"ם שמתפוצץ בתל אביב, או משפחות חטופים שנעצרות באלימות בהפגנות ברחובות.
צפיתי היטב בדמוקרטים. כמעט חצי החרימו - לפי כתב הקונגרס של אקסיוס, מדובר על 100 מתוך 212 חברי בית נבחרים שלא הגיעו. 27 מתוך 51 סנאטורים דמוקרטים. אלה שהגיעו היו בהתלבטויות קשות. במובן הזה, נאומו של בנימין נתניהו היה המראה המוכתמת שדרכה השתקפה מערכת פוליטית שבטית. צד אחד, הרפובליקני, היה סוער, נחפז לתשואות נדיבות בעמידה. הצד השני, של הדמוקרטים, הגיב לבנימין נתניהו בספקנות חמוצה (אלה מהם שניאותו לשבת איתו באותו חדר). כן, כמעט כולם קמו על רגליהם למחוא כפיים למען החטופים, או כאשר נתניהו - בתבונה מתחייבת - נתן את הקרדיט הראוי לנשיא ג'ו ביידן על כל הדברים שעשה למען בטחון ישראל. לבד מהמובן מאליו, כל סנאטור וחבר בית נבחרים דמוקרט שקל היטב: מתי למחוא כפיים בישיבה. מתי לא. מתי לקום. חלקם עסקו באיתותים לבוחריהם: ג'רי נדלר, לדוגמה, לא החרים אך נכנס לאולם עם הביוגרפיה הביקורתית של בן כספית על נתניהו. רשידה טלייב הגיעה, עטויה כמובן בצעיף שחור ולבן ושלט שמאשים את ביבי כי הוא פושע מלחמה. ההבדל הדורי היה מובהק: העתיד של המפלגה הדמוקרטית, לבד מבודדים כגון ריצ'י טורס, לא נכחו או נראו מסויגים, מרוחקים, כאילו כפאם שד.
שוחחתי אמש עם פרופ' יונתן דקל חן מניר עוז. הוא היסטוריון, אביו של שגיא דקל חן, שנמצא בשבי חמאס מאז 7 באוקטובר. ראוי להקשיב לדבריו גם כעת. "הנאום של ביבי היה מופע ירוד של תיאטרון פוליטי שכל תכליתו הייתה לחזק אותו בקואליציה בישראל", אמר לי דקל חן. "הנאום לא שיפר בדבר את הביטחון הלאומי הישראלי או את מעמד ישראל בדעת הקהל העולמית. הנאום לא תרם דבר לקרב את השבת החטופים שלנו. כישראלי, לצפות בנאום היה מביך וכואב". זמן קצר אחרי הנאום הוציא קיבוץ ניר עוז הודעה: צה"ל חילץ את גופתה של מיה גורן. היא הייתה הגננת של הקיבוץ.
החיים עצמם, אל מול נאומים בקונגרס.
(המאמר המלא - מחר ב"המוסף לשבת")
