היינו זקוקים לכמה שעות אחרי נאום נתניהו כדי לדעת שזה לא עבד. פשוט לא עבד. אלה לא היו ההפגנות בחוץ, לא של מפגינים תומכי חמאס, לא של גופי שמאל, ולא משפחות החטופים. זו הייתה האישה החזקה של המפלגה הדמוקרטית, זו שכנראה הכתירה את קמלה האריס ליורשת, חברת הקונגרס ננסי פלוסי, שהחזירה אותנו לקרקע המציאות. האהדה לישראל גדולה, אמר השגריר באו"ם גלעד ארדן. אולי לישראל. לא לממשלת ישראל. פלוסי הגיבה בלי להסס ש"הנאום של נתניהו היה ללא ספק הגרוע ביותר בין נאומי כל המכובדים שהוזמנו לקונגרס". היא טועה. זה לא היה נאום כל כך גרוע. אבל התגובה הזאת בהחלט מעידה על השפל ביחסים בין ישראל למפלגה הדמוקרטית. הרי כמעט מחצית מחבריה כלל לא הגיעו. מה שנראה לנו מישראל כמו הגנה על צדקתה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון נראה משם, למפלגה הדמוקרטית ושמאלה ממנה, כמו ההצגה הגרועה ביותר. פלוסי, אגב, הבהירה באותה תגובה, שהיא שייכת לאוהבי ישראל. אבל ברור שלא לאוהבי נתניהו. הבעיה היא שישראל כולה משלמת את המחיר.
1 צפייה בגלריה
מושבים ריקים באולם הקונגרס בזמן נאום נתניהו. כמחצית מחברי המפלגה הדמוקרטית נעדרו
(צילום: EPA/MICHAEL REYNOLDS)
עם כל הכבוד למעמד החגיגי, מחיאות הכפיים לא מסתירות את העובדות. ישראל ביקשה חימושים וביקשה סיוע וביקשה גיבוי צבאי. ובצדק ביקשה. ארה"ב נתנה ונתנה. גם רכבת אווירית של חימושים. גם נושאות מטוסים לצורך הרתעה. גם לחימה פעילה ומשמעותית להגנה על ישראל בליל הטילים והכטב"מים מאיראן. ורק דבר אסטרטגי אחד ביקשה ארה"ב מישראל: לקדם את המגה-דיל עם סעודיה, ובכלל זה את הנורמליזציה עם ישראל. אבל איכשהו, לאחר שנתניהו כבר הביע התלהבות מאותה עסקה אסטרטגית שבועיים לפני 7 באוקטובר, דווקא בחודשים האחרונים, כשארה"ב כל כך רצתה, כאשר התלות שלנו הלכה וגדלה, הוא עשה מאמצים אדירים כדי לדרדר את היחסים לשפל חסר תקדים. השפל הזה כבר משפיע על הלחימה. למה? כי סמוטריץ' ובן גביר חשובים יותר.
נתניהו הקדיש חלק חשוב בנאום שלו לאיום מצד איראן, ראש הנחש, והשלוחות שלה בלבנון, בעיראק, בסוריה, בתימן, וכמובן בשני האזורים הפלסטיניים. והיא הנותנת. משום שגם ארה"ב רוצה להחליש את ציר הרשע, שזוכה לגיבוי של רוסיה וסין. וכדי להחליש את הציר הזה יזמה ארה"ב את המסדרון, מהודו ועד אירופה, דרך סעודיה, ירדן וישראל. זה לא רק מסדרון למעבר סחורות. זה מסדרון אסטרטגי, שכולל את המגה-דיל ואת הנורמליזציה עם סעודיה. כן, ה"מחיר" הוא נכונות להתקדם בזירה הפלסטינית. מחיר הצהרתי עבור הישג אסטרטגי. זה האינטרס העליון של ישראל. אז יפה שנתניהו מדבר על איראן, אבל כאשר ארה"ב מגישה לו על מגש של כסף אופציה של ברית אזורית, אמריקאית-ערבית-ישראלית, הוא נבהל. איזו מדינה מתמודדת עם איראן, הוא שאל, וגם ענה: אמריקה. היא מנסה להתמודד. היא יוזמת את הקואליציה האדירה. נתניהו תומך בה במילים. אבל מכשיל אותה במעשים. וכל זמן שהקואליציה עם הימין הקיצוני חשובה לו יותר מהמדינה - אז כל המילים הנהדרות שלו הופכות למילים ריקות.
מעולם לא היה פער גדול כל כך בין המילים הגבוהות לבין המעשים ההפוכים. הוא חזר על קלישאות הניצחון. הוא ינצח והוא יביס והוא יחזיר. והוא לא שכח את הקלישאה החבוטה מכולן: "ניצחון מוחלט". איך אפשר לדבר על ניצחון כאשר כל יום שעובר הוא עוד יום של הפסד לישראל? עסקים קורסים. יש מחסור בחיילים. מילואימניקים כבר לא יכולים יותר. עשרות אלפים פליטים בארצם. הצפון מכוסה בגשם של רקטות וכטב"מים. האמריקאים לא מספקים חימושים. אז על מה, לעזאזל, הוא מדבר?
היה פעם נתניהו אחר. קצת יותר חכם. בנאום בקונגרס ב-2011 הוא אמר: "זה כואב וקשה, אבל אני מחויב לפתרון של שתי מדינות. אנחנו לא כובשים ביהודה ושומרון. אבל בשביל שלום אמת אנחנו נידרש לוויתור על חלקים מאדמת אבותינו". אמר, והשמיים לא נפלו. אמר, וחיזק את מעמדה של ישראל. אמר, ולא קמה שום מדינה. משום שנתניהו כבר אמור לדעת שהציונות הצליחה כי היהודים תמיד אמרו כן והערבים, עכשיו הפלסטינים, יודעים לומר רק לא. את החוכמה הציונית הזאת הוא איבד. ואחר כך הוא מתלונן שאין חימושים.
האיש שכל כך מכיר את האמריקאים התעלם מהדבר החשוב ביותר לאמריקאים. חזון. איך יוצאים ממלחמת ההתשה? איך מתקדמים, מעבר למילים ריקות ששמענו שוב ושוב, לשחרור חטופים? ומה זאת אומרת שהוא "לא ייתן לזה לקרות שוב"? הרי הוא כבר נתן לזה לקרות. הוא חי באסטרטגיה שקרסה עד 7 באוקטובר. והוא מתעקש על אסטרטגיה שקורסת מאז 7 באוקטובר.
קולומביה והרווארד משלנו
"נתניהו מהווה איום קיומי על ישראל". כך נטען במכתב ששוגר ביום שלישי לראשי הקונגרס, לקראת נאומו של נתניהו. בין 17 החותמים, כולם בכירים לשעבר בגופי הביטחון, נמצאים בוגי יעלון, דן חלוץ, תמיר פרדו, עוזי ארד, מתן וילנאי ואמנון רשף. אני מוקיר חלק מהחותמים. התרומה המצטברת שלהם לביטחון אדירה. אבל עכשיו הם מזיקים. הם חצו קו אדום. משום שכאשר ראש ממשלה נמצא בשליחות בחו"ל - הוא נמצא בשליחות המדינה. ביקורת? כאן. "הקונגרס יארח מנהיג ללא מנדט", כתבו הלשעברים. כבר שלוש שנים שהסקרים בארה"ב אומרים שרוב הציבור האמריקאי אינו אוהד את ג'ו ביידן. אז מה? אין לו מנדט לסייע לישראל? הם גם הוסיפו שנתניהו "ניצב מול תביעה בגין פשעים חמורים". נו, באמת. על החלטת בג"ץ הם שמעו? על חזקת החפות? הלשעברים הללו התקרבו לדברים שנשמעים מפי ישראלים מהשמאל המטורלל, כמו פרופ' יעל שטרנהל, שטוענת ש"הגבלת נשק היא נחוצה והכרחית בהחלט". ישראל נאבקת בציר רשע אדיר. היא מתקשה להיאבק בחיזבאללה, בגלל מחסור בנשק, ועדיין לא התחילה במערכה החשובה באמת נגד איראן. אבל פרוגרסיבים מטורללים נמצאים לא רק בקולומביה ובהרווארד. הם גם כאן.
ביחסים בין המדינות נמצאות על השולחן סוגיות חשובות כמו חימושים, שיתוף פעולה צבאי עם פיקוד המרכז (CENTCOM), עסקת החטופים, האיום האיראני, ואולי, מי יודע, נתניהו יואיל בטובו לקדם את שיתוף הפעולה האסטרטגי בעניין המגה-דיל. אין צורך להיות תומך נתניהו כדי לדעת שלאינטרסים החשובים של ישראל אין קשר למחלוקות הפוליטיות. מכתב החרפה מסייע למפגינים נגד ישראל ולמטורללים שקוראים להגבלת אספקת החימושים. כלי תקשורת שלא אוהדים את ישראל, כמו ה-NBC ו"הניו יורק טיימס" כבר עושים שימוש במכתב. לא לטובת ישראל. מותר לבקר את נתניהו. צריך לבקר. אבל נדמה שלפעמים השנאה מעבירה אנשים על דעתם. זה אולי פוגע במעמדו של נתניהו בארה"ב. וזה רע לישראל. וזה בוודאי מחזק את נתניהו בישראל. וגם זה רע לישראל.
