בלילה קר באמצע חודש פברואר, עינב צנגאוקר פתחה אוהל ליד שער בגין בתל-אביב ונשארה לישון בו. "הלילה הזה הוא נקודת מפנה. שם בחרתי איך אני רוצה שהמאבק שלי ייראה. גוון דיפלומטי שקט של פגישות עם מקבלי החלטות, השתתפות בפעילויות להעלאת מודעות בארץ ובעולם, או בדרך מאבק קולנית וביקורתית שלא מפחדת להשמיע את קולה", סיפרה.
צנגאוקר (45), יחד עם יפעת קלדרון, בת דודו של עופר החטוף בעזה, מובילה את מחאת בגין. היא יזמה את מיצג הכלוב מעל כביש בגין, והועלתה לגובה חמישה מטרים בתוך כלוב כמסר לבהילות של שחרור החטופים. היא הובילה צעדה לירושלים בשיא החום של יולי ונאבקה במנהלת של גל הירש כדי שיאפשרו לפרסם את סרטון החטיפה של בנה מתן. הייתה מהראשונות לחטוף מכת"זית, לחסום כבישים ולהחריף את המאבק להחזרת החטופים.
"זה מקום מאוד מביך מבחינתי, לא הייתי רוצה למצוא את עצמי עם כזו אחריות על הכתפיים. אנשים נושאים אליי עיניים ואומרים, 'אנחנו מרגישים שהחזרה של החטופים תלויה בקול שאת ומשפחות חטופים נוספות משמיעות, בבקשה, אל תפסיקו'. יש איתי עוד עשרות משפחות שחושבות כמוני".
מה את עושה כדי לשמור על השפיות, על הבריאות הנפשית שלך?
"כלי הסיוע היחידי שלי זו אילנה, בת הזוג של מתן. היא הפסיכולוגית שלי, הבסטית שלי, הכתף החמה, זו שמתווכת מציאות לא פשוטה ועוזרת לי לפרק הכול לגורמים ולהתמודד. אנחנו הולכות כמעט לכל מקום יחד. זו התרפיה שלי".
ספרי על געגוע בולט במיוחד, שלא מניח.
"המציאות טופחת על הפנים יום-יום, אם תרצי או לא, וזה עניין האוכל בבית. למתן חשוב לאכול צהריים בבית. מהבוקר זה מתחיל ב'אימא, אני רוצה שהיום תכיני לי כזה וכזה'. מאז 7 באוקטובר אני לא מבשלת. נטלי לקחה על עצמה את הבישולים. כשמתן יחזור אני רוצה לחזור לבשל לו, לנטלי ולשני, כי כרגע שלושתם בחסך אימהי".
את מבינה את הצד שמתנגד לעסקה במתווה הנוכחי, כמו שהוא מוצע עכשיו?
"יש את האנשים שאומרים, 'אין דבר כזה, צריך עסקה אחת שתחזיר את כולם'. אנשים שאומרים את זה, לצערי, מוטים על ידי המידע שמועבר אליהם. אנחנו יודעים שהחטופים לא מוחזקים יחד, וזה בלתי אפשרי לאסוף את כולם. זו סכנה, עסקה שתביא את כולם במכה אחת, ולצערי, תחזיר רק גופות, אין סיכוי שהחטופים שלנו שורדים עד להתהוות עסקה כזו".
