בימים שלפני הגעת ראש הממשלה נתניהו לנאום בקונגרס, הדיונים בקהילות היהודיות התלהטו. יהודים ליברלים התלבטו אם נכון להפגין נגדו. יש להם הרבה סיבות לצאת להפגין: אם כהזדהות עם משפחות החטופים, אם כהזדהות עם תנועת המחאה הישראלית ואם בדרישה לסיים את הלחימה מסיבות הומניטריות. כל אחד והסוגיה שמפעילה אותו. אבל דין הפגנה בישראל נגד מדיניות הממשלה איננו זהה להפגנה בארצות־הברית. שם, כל מפגן נגד נתניהו עלול להתפרש כתמיכה בקולות אנטי־ציוניים ואפילו אנטישמיים. אז איפה בעצם עובר הגבול?
הרב אליוט קוסגרוב, קול בולט ביהדות ארצות־הברית ורב בית הכנסת הקונסרבטיבי "פארק אווניו" במנהטן, התלבט אף הוא בעניין. "לפני 7.10, הלב שלי היה עם המפגינים ברחוב קפלן, שמאמינים, כמוני, שהרפורמה המשפטית והתנהלות נתניהו היא איום על ישראל כדמוקרטיה ליברלית. אם המוני ישראלים יכולים למחות נגד הממשלה כביטוי לאהבתם לישראל, למה לא גם ציונים אמריקאים? אבל עכשיו, ברגע הזה, החלטתי שהקהילה שלי לא תצא למחות בוושינגטון נגד נתניהו. בעיניי זו טעות".
באותה וושינגטון, לפני תשעה חודשים, התקיימה עצרת בהשתתפות 290 אלף יהודים מכל צפון אמריקה שעניינה תמיכה בישראל ובשחרור החטופים. אף קהילה לא נעדרה. הקריאה הייתה ברורה וחד־משמעית. אבל מאז הרבה מאוד השתנה. התפיסה של תמיכה בישראל כתמיכה בממשלה מקשה מאוד על יהודים בארצות־הברית, שרובם מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. "יהדות ארצות־הברית שואלת את עצמה איזה קול נדרש ממנה ברגע הזה", משתף קוסגרוב, "בוודאי כשהיום הסנטימנט האנטי־ישראלי בשיאו והשיח מאוד רעיל. בארצות־הברית לא יבדילו בניואנסים בין הקולות שמבקשים לשחרר את החטופים מיד, לאלו שמבקשים הפסקת אש או כאלו שהם אנטי־ישראליים במובהק. אני חושש שלהפגנה כזו יהיה יותר נזק מתועלת".
*
ואכן, כבר תשעה חודשים שקהילות רבות מתמודדות עם זינוק באנטישמיות ותחושת זרות בתוך המחנה הליברלי האמריקאי. "אנחנו מזהים שתי תנועות", מסביר ד"ר שוקי פרידמן, סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה במרכז האקדמי פרס. "אנחנו סוקרים את יהודי צפון אמריקה אחת לחודש, ורואים שמצד אחד יש התקרבות אל תוך הממסד והקהילות היהודיות, במיוחד של הפרוגרסיביים הציונים שלא מוצאים את עצמם. מצד שני, יהודים מהשמאל המאוד פרוגרסיבי נדחפים החוצה. האתגר הגדול הוא עם הדור הצעיר. הם פתאום צריכים לבחור באופן יותר חד איפה הם נמצאים, כי הם משלמים מחירים גבוהים על ההזדהות שלהם כיהודים".
הסקירה העלתה, בין היתר, כי רוב היהודים עדיין מרגישים פגיעה בתחושת הביטחון שלהם, למרות שבקמפוסים יצאו לחופשת הקיץ והמחאות הגדולות נגד ישראל נרגעו.
את אתגר הדור הצעיר פוגש קוסגרוב מקרוב. "כרב וגם כהורה לארבעה ילדים בגיל הקולג', אני חושב שלפעמים הדבר הכי קשה והכי חשוב הוא לשבת ולהקשיב ולתמוך בילדים שלך כשהם מקבלים החלטות. בן 20 בארצות־הברית מכיר את הסיפור של ישראל כסיפור דוד וגוליית, רק שמבחינתו ישראל תמיד הייתה גוליית. הוא מכיר את הכיבוש בתור עובדה ואת נתניהו כראש ממשלה מאז שהוא נולד. צריך להבין שאסור לאחד בין הזהות היהודית לתמיכה במדיניות ישראל. אלו זירות שונות, גם אם יש להן השקה, ויש פה עבודה מאוד עדינה".
בעקבות 7 באוקטובר כתב קוסגרוב ספר שמנסה לגעת בכל הקונפליקטים הללו, ושמו "אם לעת הזו: להיות יהודי היום". מבחינתו זהו רגע של מבוכה פוליטית וזהותית עבור יהודי צפון אמריקה, אבל יש מי שרואים ברגע הזה גם הזדמנות. הקיץ הגיעו למכון הרטמן בירושלים כ־500 מנהיגים ומנהיגות מכל הזרמים מרחבי ארה"ב והעולם כדי לעסוק בסוגיות היסוד של החברה הישראלית והעם היהודי. הקשר הזה, קרוב וצפוף, הוא הכרחי עבור הישראלים והיהודים בתפוצות גם יחד.
"אני רואה בעיניים איך סטודנטים יהודים חווים את הרגע הזה כמו שהרצל חווה את משפט דרייפוס", מספרת ד"ר אילנה שטיין היין, ראש בית המדרש של הרטמן צפון אמריקה. שטיין היין היא בוגרת אוניברסיטת קולומביה ובן הזוג שלה הוא רב הקמפוס. "זה רגע של תובנה עמוקה אצלם לגבי מי הם, לגבי זה שיש להם תפקיד. ואנחנו רוצים לדבר על כך שזהות יהודית היא לא תוצר של המאה ה־19 ודאגה של יהודים אלו לאלו, אלא רעיון עתיק שנמצא בבסיס הזהות שלנו. זו הדרך שלנו לייצר את הקשר והמחויבות לישראל.
"אנחנו רואים שיותר יהודים בוחרים לשים סממנים יהודיים ולהזדהות ככאלה, אבל מצד שני, עבור הרבה אנשים זו זהות שקופה ויש קושי. פתאום פונים אליהם עם אלף שאלות וטענות על ישראל, והם מוצאים את עצמם בלב דיון שהם לא מעוניינים בו. לצערי, אני רואה היום גם מי שמבחינתם אנטי־ציונות זו זהות יהודית, בעיקר אצל צעירים".
לתוך הקלחת הרותחת הזו נכנס עוד מרכיב חדש שטורף את הקלפים: פרישתו של הנשיא ביידן מהמרוץ והריצה המסתמנת של סגניתו, קמלה האריס. "מבחינת יהודים ליברלים רבים ביידן הוא הציוני האחרון", אומרת שטיין היין, "הקיטוב הפוליטי לא עוזר פה. התחושה היא שעכשיו כל צד מחפש יותר הוכחות לאנטישמיות במחנה היריב. וגם יש שאלה - איפה אנחנו יותר מקובלים ואהודים? למשל, בוועידה הרפובליקנית התארחו הוריו של השבוי עומר נאוטרה. הם התקבלו ממש בחום. מיד אנשים שואלים את עצמם האם גם בוועידה הדמוקרטית ישכילו להזמין משפחות חטופים? האם גם שם הקהל יצעק יחד: Bring them home now? צריך להבין שטראמפ הוא סדין אדום, ולכן שאלת השייכות הפוליטית מורכבת עוד יותר".
גם על פי הסקרים מחליפתו של ביידן, האריס, נתפסת כפחות פרו־ישראלית באופן מובהק. "עוד לפני 7 באוקטובר הקהילה היהודית הייתה במשבר בגלל קיטוב בפוליטיקה", מסביר ד"ר פרידמן, "היהודים שייכים למרכז הליברלי, הם היו האזור המתון של המפלגה הדמוקרטית. ככל ששני המחנות מושכים לקצה, המרכז נקרע לגזרים. כמובן שאחרי 7 באוקטובר הכל הפך ליותר גרוע. יש תחושה גדולה של נבגדות, היהודים הפרוגרסיביים הוקעו מתוך הקבוצות שהם היו חלק מהן, מי שהיו במרכז ממילא לא מוצאים את מקומם ובימין עולים גם כן הקולות האנטישמיים וטראמפ הוא 'קלף משוגע' שקשה לסמוך עליו".
ביום רביעי פורסם כי המועמד הבולט של האריס לתפקיד סגן הוא ג'וש שפירו, מושל פנסילבניה. שפירו, יהודי קונסרבטיבי שומר מצוות, הגן על מדיניות ישראל בעזה בהזדמנויות שונות. אם אכן ייבחר לרוץ לצידה, יהיו אלו בשורות טובות לקהילות היהודיות, שיוכלו למצוא בדמותו מפלט.
*
הברית העמוקה בין יהודי התפוצות לישראל עמדה במבחן אוקטובר. קהילות ענק נרתמו בכל מה שנדרש: תרומות, התנדבות, הסברה ומשלחות מיוחדות. אבל לטראומה הזו יש השלכות גם על אחינו מעבר לים, שמתמודדים עם התגברות האנטישמיות מימין ומשמאל, עם ביקורת חריפה על ישראל ועל הציונות, ועם קיטוב פוליטי מואץ. זה צומת דרכים עבור יהדות ארצות־הברית, רגע שבו זהות, ערכים וחוסן קהילתי עומדים למבחן. האופן שבו תבחר הקהילה היהודית־אמריקאית להתמודד עם האתגרים הללו יעצב לא רק את עתידה שלה, אלא גם את עתיד היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.
