1. 50 אחוז בעיה
חמישה ימים לפני שטראמפ כמעט נרצח, שבועיים לפני שביידן פרש, התראיינה סגנית הנשיא קמלה האריס למגזין השמאל האמריקאי "דה ניישן". למקרא הטקסטים, מטריד כישראלי לחשוב שהיא תהיה הנשיאה הבאה. "אני מאמינה מאוד שהיכולת שלנו להעריך סיטואציה מחוברת להבנת הפרטים", היא הסבירה, בתשובה לשאלה, את ההבדלים בינה לבין הנשיא ביידן. "מההתחלה שאלתי שאלות. אוקיי, משאיות מביאות קמח לעזה, אבל הנה העניין: אני אוהבת לבשל. אי־אפשר להכין כלום עם קמח אם אין לך מים נקיים. אז מה קורה עם זה? אני שואלת שאלות כמו 'האם אנשים באמת אוכלים עכשיו?' אני שומעת סיפורים שהם אוכלים מזון לחיות, דשא, אז זה על מה שאני חושבת. כך גם לגבי ציוד היגייני לנשים".
5 צפייה בגלריה
האריס ובעלה היהודי דאגלס אמהוף. למי להאמין? לו שהפציר בצעירים להתגאות ביהדותם, או לה שהביעה אהדה למפגינים שונאי ישראל
(צילום: אי-אף-פי, ERIN SCHAFF)
מיותר לציין, כמובן, שאף עזתי לא מתקיים על דיאטה של דשא או דוגלי. האריס מצטיירת פה כמי שרואה את מלחמת עזה כשאלה מיקרוטקטית של סיוע, לא בהקשר הרחב של עימות בין איראן, רוסיה וסין לבין המערב. זה לא נגמר כאן. האריס מביעה סימפתיה להפגנות הברוטליות בקמפוסים ולא מתקנת את המראיינת כשזו מבקשת ממנה להתייחס ל"החרבת עזה".
"הם מראים בדיוק מה הרגש האנושי צריך להיות כתגובה לעזה. יש כמה דברים שהם אומרים שאני לחלוטין מתנגדת אליהם, אז אני לא מתכוונת להביע תמיכה מוחלטת בהם, אבל אנחנו צריכים לנווט. אני מבינה את הרגש מאחורי זה".
דאגלס אמהוף, בעלה היהודי של האריס, נאם אשתקד במחנה קיץ יהודי שבו השתתפה טרם חטיפתה גם לירי אלבג. הוא הפציר בצעירים להתגאות ביהדותם ולהפגין אותה. מעניין מה חושב נער יהודי שהשתכנע מהבעל, ענד שרשרת מגן דוד ואז הותקף בידי מפגינים שהטילו את אימתם על יהודים בהרווארד ובקולומביה, רק כדי לשמוע שסגנית הנשיא מציעה "לנווט" בין המותקפים והתוקפים.
פגישות נתניהו עם הנשיא לשעבר, הנשיא המכהן ואולי הנשיאה לעתיד הם שריד לעולם ישן, על־מפלגתי. מבעד לנימוסים, לדיבורים, בולטת אמת אחת שאין כמעט אפשרות לטשטש: ישראל של נתניהו מייחלת לניצחונו של טראמפ, על כל בעיותיו. ראש הממשלה נזהר מאוד בנאומו שלשום בקונגרס מהשמעת מסר שיתפרש מפלגתי (אף ששני כוכבים שמרנים ידועים, אחד אמריקאי ואחד בריטי, היו שותפים בכתיבה). שנים מדובר בישראל על הטווח הרחוק ביחסי ישראל־ארה"ב, שבו יהיה נשיא דמוקרטי מהדור החדש של המפלגה ובלי מחויבות רגשית לישראל. יש בערך 50 אחוז שהטווח הרחוק יגיע בנובמבר, והיערכות - אין.
2. תלוי על ציר
את צום י"ז בתמוז שבר בצלאל סמוטריץ' במשרד האוצר, יחד עם קבוצת רבנים ופעילים. הצום יצא בשמונה ורבע, אבל החברים יצאו מהמשרד רק אחרי חצות. במשך ארבע שעות פעלו לגבש את העמדה בשאלת עסקת החטופים.
סמוטריץ' הציג עד היום את שלושת הלאווים שלו: לא לשחרור רוצחים, לא לנסיגה ממסדרון נצרים, לא לנטישת ציר פילדלפי. במקום שלושת הלאווים האלה, סיים יו"ר הציונות הדתית את ההתייעצות עם עקרון־על אחד: לא לעזיבת רצועת עזה. לתפיסתו, נטישת פילדלפי והמסדרון תוביל למכה מורלית איומה בציבור הישראלי ולתפיסה בעולם הערבי שישראל נכנעה. עזה תוצף שוב במחבלים, הם ישתמשו בעשרות טונות חומר הנפץ מנפלי הפצצות של חיל האוויר כדי להכין מלאי של מטענים, וכשישראל תשוב למלחמה היא לא תוכל לעשות זאת בכוח אש כמו שאפיין את הכניסה הראשונה, הן בשל מחסור בחימושים והן בשל מחסור בלגיטימציה. הפסקת אש בעזה תוביל גם להפסקת הלחימה בלבנון, ויהיה קשה מאוד לגייס את הצבא והציבור לחידוש המלחמה בדרום כשהתוצאה הברורה היא חידושה גם בצפון.
זה הקו האדום שלו, ומכל לאו אפשר לשמוע הן: סמוטריץ' וסטרוק יצביעו נגד עסקה שתכלול שחרור מחבלים, אבל יוכלו כנראה להישאר בקואליציה כל עוד אלה יגורשו לחו"ל. במקרה כזה הוא לא יעזוב את הממשלה מתוך הנחה שהדבר יוביל לפירוק הקואליציה ולעצירת המלחמה. השר השלישי של המפלגה, אופיר סופר, יצביע כנראה בעד מה שנתניהו יתמוך בו.
עם כל הכבוד למסדרון, הנקודה הארכימדית של העסקה היא ציר פילדלפי. מערכת הביטחון סבורה שחמאס לא יתגמש בנקודה זו, סמוטריץ' סבור שכן, וכמוהו גם נתניהו. יש החושבים שראש הממשלה משמיע את דרישתו להשארת כוחות צה"ל ברפיח כדי לפוצץ את העסקה, אבל נראה שמטרתו היא לשפר אותה. חמאס באמת בלחץ. זה לא הניצחון המוחלט כמו בכובע, אבל זה בהחלט עשוי להספיק כדי לגבות מארגון המרצחים ויתורים שלא חלם עליהם לפני חודש או חודשיים. השאלה שקורעת עדיין את הצמרת הישראלית היא אם לחטופים יש את הזמן הזה.
3. שר ביטחון הקואליציה
אם אדם ללא ידע מוקדם היה עוקב אחר ציוציו של גדעון סער בטוויטר והודעותיו של יואב גלנט לעיתונות הוא היה משוכנע שסער הוא שר הביטחון וגלנט - מנהיג מפלגת אופוזיציה נחושה. התבטאויותיו של יו"ר הימין הממלכתי מסמנות את סער מימין לנתניהו, בעד קו יותר נחוש גם במלחמה, גם בעסקה, גם בצפון. התבטאויותיו של גלנט ממקמות אותו חזיתית מול נתניהו גם בגיוס, גם בעסקה, גם ביחס לצבא.
עם סגירת מושב הכנסת נפתח חלון ההזדמנויות לשינויים בממשלה. צירוף סער כשר ביטחון הורג עבור נתניהו שלוש ציפורים במכה אחת: גם להיפטר מגלנט, גם לשלול מבן גביר את זכות הווטו על קיום הממשלה ואת רצף ההטרלות, שמקבץ מהן שוגר שלשום מירושלים לוושינגטון, גם לאפשר את העברת עסקת החטופים בתנאים סבירים. סער ונתניהו משדרים על אותו גל אל מול הצבא, ומן הסתם גם באשר למינויים בצמרת צה"ל עם פרישת הרמטכ"ל ורוב אלופיו שתתרחש בחודשים הקרובים. בסביבת גלנט משוכנעים כבר שבועות שנתניהו רק מחכה להזדמנות הראשונה.
עבור סער זו הזדמנות אטרקטיבית כפולה: גם להיות במוקד קבלת ההחלטות במלחמה שנראית רחוקה מסיום ושהתנהלה עד כה בניגוד לעמדתו. בנוסף, כשסדר היום משתנה מנושאי דת ומדינה ומערכת המשפט לביטחון ומדיניות, הגוש הטבעי שלו הוא גוש הימין. בשבוע שעבר, הרוב המכריע של התומכים בהצעת הימין הממלכתי ושדולת ארץ ישראל לשלול מדינה פלסטינית היו מהקואליציה, ולא חבריו לאופוזיציה.
קואליציה של 68 חברי כנסת אמורה להכיל גם פרישה אפשרית של חמישה מחברי עוצמה יהודית (אלמוג כהן נחשב אצל נתניהו חבר לכל דבר בליכוד). היא תאפשר לנתניהו להימנע מהמו"מ המשפיל על המצאת עוד פורום ביטחוני כדי שבן גביר ירגיש חלק ממוקד קבלת ההחלטות.
השאלה היא האופק: אם הכנסת עומדת ממילא להתפזר בסתיו על רקע גיוס החרדים והתקציב, אין תמריץ לאף אחד לקנות כרטיס במחלקה הראשונה של ספינה טובעת. האם אפשר לייצר אופק כזה? האם יש הסכמה על הגיוס והתקציב שסער, צה"ל, האוצר והחרדים יכולים להסכים עליה? התשובות לשאלות האלה יקבעו את המשך הדרך.
4. בין אתונה לספרטה
יותר מ־20 ספרים על 7 באוקטובר ראו אור מאז 7 באוקטובר. "מלחמה קיומית" של ארי שביט הוא הדק שבהם. למעשה חוברת לא גדולה, בצבע כחול. שביט לא מסתכל כמעט לאחור אל המחדל הטקטי והמודיעיני אלא לעתיד, אל המלחמה שפרצה בשמחת תורה ושמה הנכון הוא לא מלחמת עזה אלא מלחמת איראן, לא מלחמת 7 באוקטובר אלא מלחמת שנות ה־20.
ישראל, כותב שביט, היא דמוקרטיית ספר. מעוז מערבי אחרון לפני ים של קנאות פונדמנטליסטית. שנות אוסלו עמדו בסימן רוב ישראלי שמאס בספרטניות הלוחמנית. שנות השבירה ימינה בסימן רוב ישראלי שמאס באתוניזם השאנן. שביט מציע להיות גם אתונה וגם ספרטה.
בקצרה, הוא סבור שישראל הנוכחית על הפילוגים שבה, צבא הסייבר־מטוסים־מודיעין הקטן שלה, הכלכלה מבוססת התמיכות שלה, לא תוכל לעמוד במלחמה הארוכה שמצפה לה. בישראל רוצים להכריע את חמאס וחיזבאללה לאלתר, איראן מתכננת להשמידנו בעוד כעשור. שביט מציע שבמקום המלחמה שנכפתה ב־2023 וזו שתיכפה ב־2030 ליזום מלחמה בתוך שנה־שנתיים. להחזיר את היוזמה, להגדיל את הצבא, לקצץ בתמיכות, למקד את ההגנה על מתקנים אסטרטגיים ולא על כלל האוכלוסייה כמו היום. הדרך למלחמה יזומה, כזו שישראל לא נקטה מאז מלחמת לבנון הראשונה, היא ממשלת אחדות רחבה והחלפת ההנהגה (ושביט מפרט עוד על תפיסתו במאמרו במוסף זה בעמ' 14).
אין הרבה מילים בחוברת הזו, והסכמתי כמעט עם כולן. אלה שלא, נוגעות להצעת שביט ל"יוזמה מדינית שתתמודד עם האתגר הפלסטיני". התזה הזו מתכתבת עם הטענה שחיזוק חמאס הייתה טעות אומללה (נכון מאוד) במקום לחזק את הרשות (ממש לא). בניגוד לטענות, ישראל לא נמנעה מלטפח את האגף הפלסטיני המתון - היא המציאה אותו. ב־1993 ייבאה ישראל רבבות אנשי פתח ארצה, ציידה אותם בנשק והעניקה להם טריטוריה, משטרה ונמל תעופה. ב־2005 פינתה עבורם את רצועת עזה. התוצאה הייתה הפניית נשק כפולה - של הרשות כלפי ישראל ושל חמאס כלפי הרשות. גם לו חזרו בתשובה והיו מפסיקים לתמוך ברוצחי יהודים, מדובר עדיין בחבורה רקובה ומושחתת שנבעטה מעזה בתוך ימים ב־2007, וכבר שני עשורים לא מעיזה לקיים בחירות.
שביט כותב אמת מפוכחת לציבור בנושא האיראני. חשוב להגיד לעולם את האמת גם בנושא הפלסטיני.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
