אם הימים הראשונים ומוכי התדהמה והיגון אחרי 7 באוקטובר עמדו בסימן "התפכחות", הרי שמאז נדמה שישראל שרויה ב"התפכחות מההתפכחות". אפשר היה לדמיין, למשל, שאחרי המחדל הנורא בתולדות האומה, תכונות כגון מדינאות ומנהיגות יימדדו בפרמטרים מעט שונים מאשר אנגלית מצוחצחת. אבל אם לשפוט מסיקור הנאום של ראש הממשלה בקונגרס, ולא רק בערוץ 14, ישראל נותרה מדינה שהיא בעצם הפרסומת המנג'סת ל"ברליץ" והשאלה הקריטית ביותר לקיומה היא "רוצים לדעת מניין האנגלית שלי".
למעשה, הצורך של קולות ביקורתיים לשלם את מיסי ה"נאום מעולה", "הסברה מצוינת" ושאר סופרלטיבים חסרי חשיבות (האמריקאים קצת עסוקים כרגע) רק מדגיש את האבסורד: חלפו עשרה חודשים מאז הטבח הכי גדול שבוצע ביהודים מאז השואה, ובמקום שכל האחראים יתפללו שהנכדים והנינים שלהם יוכלו להתהלך ברחוב בלי שיירקו עליהם, מתקיים דיון רציני ואינסופי על אוסף מילים נטולות תכלית שיצאו מהפה של ראש ממשלת ישראל, אדם ש"נערך" כבר חודש (!) לביקור בניר עוז אבל סוגר שבת בוושינגטון. לא נורא: בקיבוץ כבר רגילים שאף אחד לא בא.
גם הדרך לפגישה המיוחלת אמש בין בנימין נתניהו לנשיא ארה"ב נראתה כמו מרתון הכנה לגמר האולימפי בהיאבקות קיפודים: נתניהו עיכב את יציאת המשלחת לקטאר בלי שום נימוק שגם מחזיק מים, שר הביטחון מודר מההחלטה כי הוא פחות מאוויר אצל נתניהו ויונה לייבזון מסבירה בחדשות קשת שביידן נפגש עם משפחות חטופים וחטופות בנוכחות נתניהו כדי להפעיל עליו לחץ. "מצב הזוי", כינתה זאת. בשלב זה ניתן לחשוב על תארים יותר חריפים, בטח כשירון אברהם לצידה מסביר שהפגישה עם ביידן לא צפויה להניב "התפתחות דרמטית". כלומר, ייתכן שהמשפחה היחידה שהתאחדה מכל הפסטיבל הזה היא משפחת נתניהו.
היה זה אך סמלי שתקתוקי המצלמות והמולת העיתונות במעמד הפוטו-אופ התפנו בסופו של דבר לטובת הקולות החשובים באמת: אלה שבקעו מתוך הטלפון של איילת ארנין ז"ל, מקורבנות הטבח ב"מיגונית המוות", שהקליטה את מה שהתחולל שם באותה שבת. התיעוד המצמרר נחשף אמש ב"זמן אמת" של תאגיד השידור הציבורי, שם ארנין שימשה כעורכת חדשות. כעת מתברר שהייתה עיתונאית עד נשימתה האחרונה.
לצד ההתפעלות מהגבורה והאנושיות של אותם צעירים וצעירות שנקלעו לגיהינום ועשו הכל כדי להגן על חבריהם גם במחיר חייהם שלהם, קשה שלא להיכנע לצונאמי של כעס וחרון אף. לא רק על המחדל המזעזע, אלא גם ואולי בעיקר על כל מה שקרה מאז: הבריחה מאחריות, הזלזול באינטליגנציה, הטריקים והשטיקים. זה לא "זמן אמת" - זה זמן זעם. והוא כבר היה אמור לשטוף הכל, אבל גם זאת עוד אשליה שהתנפצה.
