1. הפעם האחרונה שבה עקבתי אחרי אולימפיאדה הייתה בסידני 2000. זוכרים את סידני 2000, שנה לפני שהעולם התהפך? ביולי 2001, כשהצירים של הוועד האולימפי החליטו להעניק את אירוח המשחקים האולימפיים לסין, החלטתי להחרים את המשחקים. מה לסין – מדינה טוטליטרית, מפירה סדרתית של זכויות אדם, מדכאת המיעוטים, כובשת טיבט, משתיקת חופש הדיבור – ולרוח האולימפית? זה לא שלא הייתה הסתאבות פיננסית בספורט כבר לפני ההחלטה הזו, אבל מעולם לא הסתאבו עלינו ממקפצה של עשרה מטר.
השנה אחזור לראות. הילדים מבקשים, ומתישהו הגלגל חייב לחזור בו, למצוא את המצפן הנכון, זה שמחזיר הביתה גם בלי שהשארת עקבות. ומה יותר נכון, מה יותר הפוך מבייג'ינג, מאשר צרפת הנהדרת, הקולינרית, התרבותית, הדמוקרטית, החילונית, ההיסטורית, המוזיאונית, הספורטיבית. ועדיין, יותר מאשר כל תקווה להישגים ספורטיביים נהדרים שייחרתו על בלוטות הזיכרון, יותר מאשר מאבקים אפיים, יותר מאשר ניצחון רוח האדם (ולברון ג'יימס או סלין דיון), אני מוצא את עצמי מתפלל בשקט: בלי פלגנות, בלי רוסים, בלי איסלאם קיצוני, בלי ימין צרפתי. בחייתאכ, בלי להתבלבל בין צפון לדרום קוריאה. אלוהים, תעשה שהשבועיים הללו רק יעברו בשלום.
2. בכדורסל יש את נבחרת החלומות שתנסה להדוף את היוונים, הצרפתים, הסרבים והגרמנים המפתיעים. כדורגל הוא תמיד הכי פופולרי. רוגבי חוזר. כדורעף הוא הכי פוטוגני ואתלטי. אבל ענף הכדור שהכי שווה צפייה באולימפיאדה הוא דווקא כדוריד. שני השחקנים הכי גדולים של תקופתנו (אולי אפילו בהיסטוריה), מיקל האנסן הדני וניקולה קרבאטיץ' יפרשו אחרי האולימפיאדה מהענף.
קרבאטיץ' זכה במדליית זהב אולימפית שלוש פעמים, לעומת פעם אחת של האנסן, וזכה ארבע פעמים באליפות העולם וארבע פעמים באליפות אירופה (שלוש ואחת להאנסן), שניהם זכו בתואר שחקן השנה בעולם שלוש פעמים כל אחד, וזכו באין-ספור תארים אישיים וקבוצתיים, אחד מול השני ואחד ליד השני. אף אחד לא עיצב את הענף כמוהם, וכמו פרייזר ועלי, בירד ומג'יק, פדרר ונדאל, כל אחד מהם היה הפרוטגוניסט של קורות החיים של השני.
3. תן לראות הכל במשקפיים ורודים-ורודים. את המסחריות וההתמסחרות, התעשייתיות, הקפיטליזם. אולי הכל שווה את זה. אולי אלו הסדקים שהחברה והספורט צריכים כדי למחוק את הגזענות, לתת אפשרות לספורטאים מאפריקה ומאסיה, לנשים, לתת לסנופ דוג לשאת את הלפיד (סנופ דוג, מ"פאק דה פוליס"), ולפלייבור פלאב לאמץ נבחרת כדורמים. אולי אלו הסדקים שהספורט זקוק להם כדי להזריק לעצמו גיוון.
4. שעל כל שיא עולמי, כל ניתור, קפיצה, דילוג מעל משוכה, הנחתה מדויקת, קליעה למטרה, כל תחרות צמודת צוואר, תרגיל על הקורה או על המקבילים, שיהיה לנו אחד אריק מוסמבאני. אחד! שעד שנת 2000 לא שחה בבריכה באורך של יותר מ-20 מטר. שסיים את מאה המטר שלו, ב-1:52.72 דקה, איטי יותר מהשיא העולמי ב-200. ששיפר את התוצאה שלו ל-57 שניות ארבע שנים מאוחר יותר, אבל לא הגיע לאולימפיאדה בגלל שלא הצליח להשיג ויזה. שיהיה לנו הסיפור.
5. תן לנו תרגיל זהב בהתעמלות, ארד משער עצמי בתוספת זמן בכדורגל, איפון בג'ודו, נוקאאוט בטאקוונדו עם בעיטה ברגל רוח גבית לשייטים, כסף לרודיטי בין הגלים, דיוק בקליעה, בקשתות, מקום טוב לקחת על הפנים של אורן סמדג'ה, שריטה קטנה של נחת.
קצת מזה אנחנו מוכרחים, יותר מזה אנחנו לא לא צריכים.
