הנה הם, ספורטאי האומות, מנופפים בידיים, מנופפים בדגלים, על הסן צועדים, כלומר שטים. כדור ארץ שלם התכנס לו בפריז לחיבוק קבוצתי משותף, להישגים אנושיים, לאסקפיזם תלוש, שובר שיאים. העיקר שביחד שטים.
הכל פה ורוד. רקדניות קאן-קאן, דגלים, דמויות. פריז צובעת מציאות עולמית אפורה בוורוד. אולי לרגע זה יעבוד. רק שהנה, בשעת שקיעה, הסירה של ספורטאי אפגניסטן מגיחה. מריעים, מחייכים. "דמייני", אומרת מאיה רונן, מנחת הטקס בערוץ הספורט, למירי נבו שלצידה, "כל אפגני שנולד אחרי שנת 78' מעולם לא ראה משהו חוץ ממלחמה".
טקס חתרני, שומט לסתות, רב-מסרים, על פני הסן, או בזרמים תת-קרקעיים; ובנהר שבטבורו של הטקס חולפת עוד מדינה ועוד מדינה – מרכיבות פסיפס מסוכסך, נכשל למחצה. אין ספק, אנחנו זן שרירי, תחרותי, נכשלנו בלהיות אנושי. מהסירות, מגדות הנהר, מבטים נרגשים. כמה נמשיך עם העמדת פנים?
כי הנה, הסירה של עיראק ואיראן. לפי סדר האיי-בי-סי הופעת המשלחת הישראלית ממש קרובה. ואין כטב"מים בסביבה. נכון שלא חשבתם שהשכנה המוקפת, המותקפת, תהיה איתן באותה סירה? אבל כאמור, המופע מפעים, העיקר שביחד שטים.
ליידי גאגא בקברט נוצות, מופעי דראג ברחובות, ספורטאית וספורטאי – המארגנים הקפידו על שוויון מגדרי – מובילים כל אחת מסירות המשלחות. יש פה טקס עם ערכים. של אחווה, ליברליות, רב-תרבותיות. של אג'נדה פוליטית נגד פנאטיות וקיצוניות. אג'נדה של קִדמה לכל העמים. וברקע, גשם פריזאי מרטיב באשליות את כל הצופים.
רק שהנה, אי שם באופק, דגל כחול-לבן. "מפליגים על הסן בכל הכוח, שמחים, מאושרים", מירי נבו מכריזה לנוכח קומץ הישראלים הנרגשים. ואתה חושב: מול כמה מהם ספורטאים מסירות ומדינות אחרות יחמיצו פנים? כמה מהם ימצאו את עצמם לבד על המזרן או במגרש בגלל פציעה שיביימו מתחרים? העיקר שביחד שטים.
החשיכה כמעט יורדת על פריז, והנה המשלחת הלבנונית. כמעט 300 יום מאדמתם נורים אלפי טילים. אחד מהם יפגע למחרת בילדים בישראל שהיו במגרש כדורגל. והם, בסירה, בחליפות אדומות, עכשיו קופצים.
ואחריה מאלי. נבחרת הכדורגל שלנו כבר פגשה את שלה. קיבלה בוז על כל נגיעה. אבל עכשיו, בנהר, סילוני מים ואהבה מתפרצים. העיקר שביחד שטים.
ותכף, לפני שסוס כסף מרהיב ידהר על הסן, ואחרי שדרדס יגיח מקלוש – בתוך אי זעיר שעליו פסנתר בוער תשיר ז'ולייט ארמנה הצרפתייה את אימג'ן, ובמקביל תוקרן קריאת המארגנים לשלום. ואחריה סלין דיון המהפנטת, שתסגור ערב אוטופי עם "המנון לאהבה" של אדית פיאף.
וכשזה יקרה, כמו בשיר ההוא של לנון, אפשר יהיה לדמיין עולם אחר. עולם שבו טקסים בוורוד-דרדסים משקפים את החיים האמיתיים. והם לא תקווה חתרנית לימים אחרים. עולם שבו לצד מגרש עם ספורטאים שבידם דגלים, לא קיים מגרש שבו נפגעים ילדים.
העיקר שביחד שטים.
