ב-1982 התנקשו פלסטינים בשגריר ישראל בבריטניה, וישראל יצאה למבצע שבדיעבד הובן שהוא מלחמת לבנון הראשונה. ב-2006 התבצע פיגוע בגבול הצפון, נחטפו שני חיילים ישראלים, וישראל יצאה למבצע שבדיעבד הובן שהוא מלחמת לבנון השנייה.
אחרי האירוע הקשה אתמול במג'דל שמס ישראל נמצאת באותו סוג של צומת. אבל טרם התגובה, כדאי להחליט מה אנחנו רוצים בין שתי חלופות. האחת – לגבות מחיר כבד, אבל כזה שחיזבאללה יוכל להכיל אותו, וגם אם יגיב לתגובה היא תהיה במסגרת "כללי המשחק". השנייה – לנצל את האירוע הקשה כדי לפתוח במלחמה כוללת. יש אפוא צורך בהחלטה חדה בין שתי מטרות שונות בתכלית, וזאת טרם נפעל מהבטן.
ההחלטה השנייה, והחשובה לא פחות, היא נגד מי נלחמים. בין אם ניזום את המלחמה או נידרדר אליה חשוב לבחור בין שתי אפשרויות: מלחמה נגד חיזבאללה ומלחמה נגד מדינת לבנון. לדעתי, חייבים להילחם נגד מדינת לבנון. נסראללה יכול לספוג אבידות רבות לארגונו – לא תהיה לו בעיה לגייס לוחמים חדשים, ולא תהיה לו בעיה לאבד אמצעי לחימה כי האיראנים ישמחו להשלים את החסר. הדבר היחיד שעשוי להרתיע אותו מפני מלחמה, ואם בכל זאת תתרחש אז לבקש לסיים אותה מהר, הוא הרס של לבנון. במשך שנים מציג עצמו נסראללה כפטריוט לבנוני ואת ארגונו ככוח המגן של לבנון שדואג לעם הלבנוני. אם כל התשתיות בלבנון – אנרגיה, תקשורת ותחבורה, כולל נמלים ושדה תעופה – ייהרסו עד היסוד, ואם מרכז ביירות ייראה כמו מרכז עזה, יתקשה נסראללה להמשיך ולהחזיק במעמד שיצר ב-20 השנים האחרונות.
אלא שכדי להיות מוכנים למלחמה כה קשה ומסוכנת למדינת ישראל, מלחמה שהמחירים בה יהיו גבוהים מכל מה שספגנו עד כה גם מעזה וגם מהצפון, נדרש היה כבר מזמן לשנות את הגישה בעזה. צריכים היינו טרם ביקור נתניהו בוושינגטון לסגור את העסקה מול חמאס. לא מדובר רק על הצורך הדחוף להחזיר את החטופים, אלא גם בצורך ליצור את התפנית האסטרטגית הרצויה. עסקת חטופים שגם הייתה מסיימת את המלחמה בעזה הייתה מביאה כנראה מיידית להפסקת אש מצד חיזבאללה. ואז, ובלי לחץ של לחימה רציפה, יכולנו לבחון שתי אפשרויות: לנסות ולהגיע להסדר סביר מול לבנון, ולהיות מוכנים יותר למלחמה בצפון, כאשר סוגיית עזה מאחורינו, החימושים מארה"ב היו מגיעים, ולאט-לאט גם היינו מחזירים את מעמדנו הבינלאומי.
נתניהו במודע לא רוצה בכך – הוא מעוניין במלחמה שלא תסתיים, לא בעזה ולא בגזרות אחרות. וזה בדיוק גם מה שאיראן רוצה – מלחמת התשה נגד ישראל, מלחמה שתקריס את ישראל לאט-לאט. אם נתניהו היה מגיע להסכמות עם ביידן, האריס וטראמפ ביחס למלחמה בעזה, הוא יכול היה וצריך היה להשיג תמיכה למלחמה בלבנון. יותר מכך, ישראל חייבת לקבל תמיכה אמריקאית למצב שבו תוך כדי מלחמה כוללת בלבנון איראן תפתח שוב חזית ישירה מולנו. אם איראן לא תחשוש מתגובה אמריקאית לתרחיש כזה, נהיה במצב לא פשוט. שבוע בילה נתניהו בארה"ב – והתרחק מהיעד הזה.
עדיין לא מאוחר לעשות את השינוי – אך הוא נדרש להיעשות במהירות. אסור להתמקד ב"ניצחון מוחלט" בעזה, ניצחון שמן הסתם לא יקרה, ולהבין שאנחנו במלחמה אזורית וקיומית. ללא קשר לתגובה ישראלית מיידית בלבנון, מן הדין לקיים סוף-סוף דיון אסטרטגי בשאלה הגדולה באמת: כיצד מתכוונת ישראל להתמודד עם איראן ועם כל הצבאות המתקדמים שהקימה סביבנו. ספק אם נתניהו מסוגל לכך.
במשך שנים מציג עצמו נסראללה כפטריוט לבנוני, ואם מרכז ביירות ייראה כמו מרכז עזה הוא יתקשה להמשיך ולהחזיק במעמד זה