כבר כתבתי משהו אחר. כבר הייתה לי אסופת מילים על הנאום של ביבי, על המשמעות של מילים והצהרות, על הכוח של מילים לייצר מציאות. אבל הכל שקע בעוד כאב ועוד אבל. הרי יש נאומים מפורסמים בעולם שהניעו לפעולה, נאומים בלתי נשכחים ששינו עולם באמת.
הכרזת כורש בשנת 538 לפנה"ס הובילה לשיבת ציון, עזרא ונחמיה, בניית בית המקדש. הצהרת בלפור ב-1917 הובילה להכרה בזכות שלנו על הארץ.
הננו כאן, כולנו לומדים על ההצהרות הללו. הצהרות שהובילו לפעולה, שהניעו לשינוי. פעולה תציל ממוות, נוהגים לומר בבית ספר למשחק, כשמשחקים על הבמה או בסרט. לפעול תוך כדי המילים. להעניק תוקף, שלא יהיו בעלמא, שלא יהיה "כללי". שלא יהיה סתם.
בסרטו של רועי אסף "מופע טוטאל" (גילוי נאות: אני חברה, קולגה ומעריצה שלו באופן אישי) יש מונולוג שרועי עושה על הגג, על דמות פוליטיקאי בתוך נאום שלא אומר דבר. הוא מספר על משמעות המילה, הנושא המרכזי, נשימה להדגשת הנושא המרכזי, מבט בעיניים, הגברת הקול, לחישה עדינה, הפסקה המשדרת צניעות. במקום לנאום הוא מספר לנו את רזי הפעולה שהוא
מפעיל עלינו – הצופים.
אנחנו נסחפים בתוך הנאום, אנחנו מאמינים בני מאמינים, אנחנו כל מה שידענו שאנחנו ועוד. חזקים, מותקפים, מופתעים, מגינים, ערכיים, העולם החופשי, רע וטוב והכל יחד. ואז שתיקה ומחיאות כפיים. והן עוטפות ומרוממות רוח ומאדירות כמו שרק מחיאות כפיים יכולות לעשות (גם באמריקה הם יודעים להיות קהל! או כמו שאמר פעם יוסי בנאי: באמריקה גם הקהל מוכשר!)
אבל מחיאות כפיים לא מגינות מטילים, לא מחליפות אסטרטגיה ולא קובעות מדיניות, מחיאות כפיים לא מחזירות את המתים ולא מאמצות יתומים. מחיאות כפיים – נפלאות ככל שיהיו, צודקות, חזקות, נכונות, מרשימות וטובות – הן עדיין רק מחיאות כפיים. הן לא עומדות בגבולות ולא מיירטות כטב"מים, הן לא משקמות את העוטף, לא מחזירות את תושבי הצפון לבתיהם ואפילו לא מצליחות לפתוח את שנת הלימודים.
פעולה תציל ממוות כבר אמרנו? לא סתם היה משה כבד פה וכבד לשון. המילים אדירות אם הן בוראות עולם. הרי העולם נברא במילה. ואם הן לא יוצרות כלום, הרי שחבל לומר אותן. פעולות או לא להיות. כמה עוד מוות נצליח להכיל?
