"ילד חדש בא לעיר", שר רועי בר נתן בסרט 'אל עצמי' וכבר אז הוכיח שהוא תופעה. השנה הייתה 1988 וילדים נהרו לקולנוע לראות איך הסֵּפר המכונן יוצא מהדמיון שלהם ועובר למסך. אז עוד לא הכרנו את הפסיקה שספר לעולם יהיה טוב יותר מגרסתו המומחזת, והתרגשנו מהסיפור של גלילה רון פדר, על הנער המזרחי משכונת המצוקה שעובר לגור אצל משפחה אשכנזית למהדרין.
כמו סדרת הספרים של רון פדר, גם הסרט היה ברוח תקופת "חייך, אכלת אותה", כלומר ללא פוליטיקלי קורקט או מודעות חברתית, ונראה שבגלל זה יכולנו לקבל את המציאות לפנים: העובדה שפערים עדתיים קיימים, ושהם מסלילים את החיים באופן כמעט אבסולוטי, ככה שאם משפחה לבנבנה שולפת אותך מהפריפריה אתה צריך להודות למזלך הטוב ולספוג בשקט את הגזענות והדעות החשוכות. מאז למדנו מה מותר להגיד ובעיקר מה אסור, עד כדי כך שהמילים מתקשות לצאת לנו מהפה, וגם קראנו את הביקורת של מיכה ביטון, מי שהיה ילד אומנה בביתה של רון פדר. ודווקא אחרי כל אלה, התבשרנו על גרסה טלוויזיונית חדשה ל'אל עצמי', שמצטלמת בימים אלו עבור ניקלודיאון וטין ניק לצופי yes, בכיכוב יעל שרוני ועומר עציון והילד ליעד פאר. לכאורה, קשה להבין איך יהיה אפשר להביא את העלילה המקורית מבלי ליפול במקומות שהיום עושים מחלפים שלמים כדי לעקוף אותם. זה אפשרי להביא את הסיפור של ציון בלי הסטריאוטיפים על מזרחים ואשכנזים? ואולי השאלה לא צריכה להיות איך ישפיעו המגבלות הפרוגרסיביות על היצירה, אלא איך הגענו למצב שגם 50 שנה אחרי יציאת הספר הראשון, הוא עדיין רלוונטי.
