המקום שאין לו גבול // חוסה דונוסו } מספרדית: משה רון } אפרסמון } 156 עמ'
חוסה דונוסו (1924-1996) הוא סופר צ'יליאני ידוע הנחשב חלק מגל הכתיבה הלטינו-אמריקאית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה-20 (לשם ההשוואה: גבריאל גרסיה מרקס נולד ב-1927 ומריו ורגס יוסה ב-1936).
הנובלה הזו, המתורגמת בידיו האמונות של משה רון, ראתה אור ב-1966. זו נובלת פעולה מחוספסת, מרשימה בהיעדר שומניה, נאמנה למציאות ודקה מבחינה פסיכולוגית, אבל מותירה את רוב חיי הנפש מוסקים ולא נאמרים; מעין "מערבון" דרום-אמריקאי, מודרני בתכניו ומודרניסטי מעט באופן כתיבתו.
גיבורת הנובלה היא מנואלה, גבר טרנסג'נדר שמבקש שיתייחסו אליו כאישה, שבזמן ההווה של הנובלה היא כבת 60. מנואלה, ביחד עם בתה הנמרצת בת ה-18, המכונה חפונסיטה (יפנית קטנה), מנהלות בית זונות עלוב בכפר שכוח אל בצ'ילה. העלילה מותנעת במרץ מיד עם הפתיחה כשמתבשרת מנואלה שלכפר הגיע שוב פנצ'ו וֵגָה, גברתן אלים שאיים בעבר על שוכני בית הזונות ובעיקר על מנואלה. אותו וגה, נהג משאית שפרנסתו דחוקה, אנחנו למדים עד מהרה, חש תחושות מעורבות ביחס למנואלה, העתידות להיות הרות גורל.
מלבד היעדר השומנים המוזכר, מה שתורם לאלגנטיות של הסיפור והופך אותו גם לבן-זמנו, הוא הרובד המעמדי שרוקם דונוסו לתוך הסיפור בטבעיות ובמיומנות. הכפר הנידח לא לגמרי יצא מהעידן הפיאודלי או הכמו-פיאודלי של העבר. דון אלחו, בעל אחוזה ויינן נשוא פנים ונעים הליכות, הפוקד לעיתים את בית הזונות המקומי לרווחת יושבותיו (בגלל שהוא משרה בו סדר), הוא גם אישיות פוליטית שנבחרה על ידי אנשי המחוז. לא רק שעושרו מקנה לו מעמד מיוחד, רבים מיושבי האזור חשודים כילדיו. הוא מכר בעבר רבות מאדמותיו ליושבי הכפר בהבטחה שהוא יחובר לחשמל ושהכביש המהיר יחובר אליו, וכעת הוא מבקש לקנות את אדמותיו בחזרה, בגלל הצהרתו שלמרות השתדלויותיו אצל הרשויות החשמל לא יחובר. הביקורת החברתית כאן טבעית ולא מאולצת. ואילו האלגנטיות שהזכרתי נובעת מכך שאותו דון אלחו מחבר את חלקי הסיפור השונים למקשה אחת. במרוצת הנובלה מתברר שהוא זה שאחראי להבאת מנואלה לכפר הנידח 20 שנה קודם לכן; הוא זה שבעקיפין אחראי לחיבור בין מנואלה לאמה המנוחה של חפונסיטה; והוא זה שאחראי, שוב בעקיפין, על אחריתה של מנואלה. הנובלה היא גם בת-זמנה בגלישות הקצרות והלא-מפריעות (אם כי רק מעט מוסיפות) לזרם תודעה (גלישות שבהן יש מעברים מהגוף השלישי של עיקר הנובלה לרגעים של גוף ראשון). "בת-זמנה" בכך שאנחנו מדברים על עידן שמושפע מפוקנר ואולי אף מג'ויס (פוקנר קרוב יותר בתכניו לדונוסו). בקיצור, לפנינו נגיעות של מודרניזם סוציאליסטי ברוח התקופה.
אבל, כמובן, מיד מושך את עינינו הרובד המגדרי בנובלה. התחושה היא שדונוסו לא מטיף ולא מבצבצת לו אג'נדה משולי מכנסי הפרוזה שלו. הוא מספר סיפור ותו לא. ובהתאם, השפעתו של הסיפור בעלת משקל רב יותר. למיטב הבנתי, הרובד המגדרי לא נארג אל הרובד המעמדי בצורה מהותית, ואולי יש פה חיסרון של הנובלה. אם כי, במחשבה שנייה, הנסיבות שבהן נשארה מנואלה בכפר הנידח, 20 שנה קודם לכן — שהן, נדמה לי, שיאה הספרותי של הנובלה — נסיבות שבהן בגלל מצוקה כלכלית התחברו מנואלה ואמה של חפונסיטה, קושרות במידה מסוימת את הנושא המעמדי לנושא המגדרי. כך או כך, הנושא המגדרי כאן לא מרעיש כשלעצמו. העובדה שיש גברים שנמשכים לטרנסג'נדרים ולעיתים הם מסובכים עם עצמם בגין המשיכה הזו ויכולים להגיע לתגובות קיצוניות בגלל סיבוכם זה, היא נושא ידוע ביצירות רבות מאז 1966. אבל מה שהופך את הקריאה כאן למהנה אלה היעילות והממוקדוּת והזריזות והתכליתיוּת שלאורן מתנועעת הנובלה לקראת שיאה. כאמור, אין כאן יָתֵר וחסר. בקיצור, נובלה לא מופתית או משהו בסגנון, אבל מומלצת.
בשארית הביקורת אני רוצה להתייחס להוצאה שבה ראתה הנובלה אור. מאתר ההוצאה (המבורכת והמקצוענית) למדתי שהיא נוסדה על ידי יואב רייס ויוֹרי מירון. ההוצאה מתמחה בהוצאת ספרות להט"בית, אם כי היא בהחלט לא מוציאה רק ספרות כזו. כך מצהירים המייסדים באתר: "תשומת ליבנו נתונה בין השאר לספרות העוסקת בשאלת הבחירה המינית בהיבטיה המגוונים, בטרם הפכה לשיח החברתי של העת החדשה". אני רוצה להתעכב מעט על התופעה, הכלל-עולמית ולאו דווקא הישראלית, שבה נתחים גדולים יחסית של העולם הספרותי (הספרים הרואים אור, הביקורות, המחקר) מוקדשים לסוגיות מגדריות. נדמה לי שיש לכך סיבה עמוקה שיכולה ללמד אותנו דבר מה על הספרות בכלל. הרומן כז'אנר, טען הסופר א"מ פורסטר לפני מאה שנה, בא להציג לפנינו את "החיים הסודיים" של בני האדם, קרי את עולמם הפנימי. אם זו הגדרת הספרות (או, למצער, הרומן), ברור מדוע התחום מושך אנשים שזהותם המינית, כלומר "חייהם הסודיים", היא להם עניין לענות בו. "חייהם הסודיים" לא שגרתיים ולפעמים הם "סודיים" ממש, אם הם בארון.
במחשבה שנייה, אין פלא שדווקא פורסטר הגדיר באופן קולע כל כך את תכלית הרומן; ככלות הכל הוא היה הומו בארון. •
התחושה היא שדונוסו לא מטיף ולא מבצבצת לו אג'נדה משולי מכנסי הפרוזה שלו. הוא מספר סיפור ותו לא
