1. יש הרבה סיבות שבגללן נבחרת הנשים של ארה"ב בכדורגל עדיין טובה בהרבה משל הגברים. אחת מהן היא שהצד של הנשים לא סובל בינוניות. ככה זה כשבונים מסורת. ברגע שהנבחרת הזו רק התחילה לשקוע בבינוניות הזו, מישהו שם רגל על הברקס. הוחתמה מאמנת רצינית, אמה הייז שנשלפה מצ'לסי, ואולי כי היא זרה, לא היו לה שום סנטימנטים. היא אמרה תודה ושלום לכל דור הזהב, והקימה נבחרת חדשה שבאולימפיאדה הזו נראית בדיוק כפי שאפשר היה לצפות מנבחרת ארה"ב בכדורגל לנשים. טריניטי רודמן אולי לא צובעת את השיער לירוק כמו אבא, דניס, אבל את האתלטיות היא לקחה ממנו, והיא רק חלק אחד בפאזל צעיר ומלהיב. יום אחד אולי גם הגברים ילמדו איך עובדים.
2. משחה גמר ה-400 מעורב אישי שבו ניצח הצרפתי לאון מרשאן היה אחד הוויז'ואלים המדהימים בהיסטוריה של הבריכה האולימפית. יש קהל ביתי רגיל באולימפיאדות, ויש את מה שעשו הצרפתים שלשום בבריכה, דוחפים במו הבל פיהם את מרשאן עם כל תנועת פרפר. זה היה אחד מאותם רגעים אולימפיים מעוררי צמרמורת אוניברסלית, אבל זו גם הייתה תזכורת צובטת לב לטוקיו לפני שלוש שנים - אולימפיאדה הרואית, כזו שרק עכשיו, עם מראה הקהל בפריז, אפשר להבין עד כמה הייתה גם עצובה וגם חשובה.
3. בכל ארבע שנים נסגר שוב ושוב הדיון בשאלה מהו הענף הכי מורט עצבים שיש: מדובר, בלי ספק, בתרגיל הקורה בהתעמלות, שאת כולו רואים עם עין אחת עצומה, כאילו זה סרט אימה. לראות את סימון ביילס עולה על הקורה, שלוש שנים אחרי טראומת טוקיו, היה כמעט בלתי נסבל ללב. לראות אותה יורדת ממנה בשלום, מחייכת חיוך גדול, כבר היה מזור ללב.
4. בפעם הקודמת שפריז אירחה את האולימפיאדה, אדולף היטלר היה עדיין אנקדוטה ש"הניו יורק טיימס" טען כי הוא לא באמת אנטישמי, ולא הייתה ממש טלוויזיה. 100 שנה אחרי, יש טלוויזיה ויש טכנולוגיית מדע בדיוני ויש רחפנים, ופריז מנצלת את כל הכלים האלה כדי להיות ארוגנטית מתמיד כלפי כל ערי העולם: אני הכי יפה, ואני בכלל לא צריכה להתאמץ. לאף אחת מכן אף פעם לא תהיה תמונה של משחק כדורעף חופים למרגלות מגדל אייפל.
5. רפאל נדאל לא באמת היה צריך להגיע לאולימפיאדה הזו. יש לו את המדליות, ומחוץ לאצטדיון שבו הפסיד לנובאק ג'וקוביץ' כבר עומד פסל שלו. הוא בא כי הוא מבין שזו הפעם האחרונה שבה יוכל להרגיש את הלחץ השונה לגמרי ממה שספורטאים מקצוענים בענפים פופולריים מרגישים ביומיום. רואים את הלחץ הזה על כולם, מלברון ג'יימס עד ניקולה יוקיץ', ואף אחד מהם לא עבר את השנה שעברו ספורטאים ישראלים. אז אולי כדאי להוריד הילוך בביקורת על ספורטאים שנסעו למה שאמור להיות האירוע הכי משמח בקריירה, כשליבם כבד וכתפיהם שחוחות. שום דבר ממה שעושה משלחת ישראל לאולימפיאדה הוא לא אכזבה.