אתמול, בזמן שמדינה שלמה הייתה אבלה וכאובה, מנסה לאסוף את השברים ולהתאושש מהמראה הבלתי ניתן לעיכול של 12 הילדים שיצאו לשחק כדורגל וחזרו בארונות קבורה – הם, הם יצאו לפגרת קיץ. 115 חטופים נמקים בשבי בעזה כבר 298 ימים, עשרות אלפים עקורים מבתיהם ונטולי אופק, משפחות המילואים בקושי מחזיקות את הראש מעל המים וכמעט בכל יום משפחות נוספות מצטרפות בעל כורחן למשפחת השכול. החוסן שלנו הולך ונשחק מדי יום, כמו גם השסעים החברתיים שספק אם ניתנים כבר לריפוי – והם, במקום לעסוק במלאכת שיקום ובנייה מחדש, הם יצאו לחופשה של שלושה חודשים.
אוותר על השימוש במושג כמו “מנהיגות”, כי מה כבר אפשר לצפות מממשלה שהעומד בראשה מסרב להקדים את שובו ארצה מה"וויקנד" שאירגן לעצמו בארה"ב בזמן מלחמה, גם לאחר אסון כמו זה שקרה במג'דל שמס. גם לא אדון בסוגיות של סולידריות, כי מה אפשר כבר לצפות מחברי כנסת שבזמן מלחמה לא טורחים להגיע לוועדות שעוסקות ברווחת משפחות אנשי המילואים, אבל נוהרים בהמוניהם לדיון שעוסק באישור פגרת הקיץ. אבל כן אתעכב על שאלות של מצפון ושליחות ציבורית.
הרי הטענה הרווחת אצל חברי הקואליציה, שהודפים את הביקורות על הפגרה, היא שוועדות הכנסת ימשיכו להתכנס – בפורמט מוגבל אמנם. אבל בפועל הפגרה מצמצמת באופן משמעותי את הכלים הפרלמנטריים שעומדים לרשותם, והמשמעות היא שבמקום לנצל את כל המשאבים שבידיהם, כדי לסייע לכל המעגלים והאוכלוסיות שנפגעו מהמלחמה ובכלל – הם בוחרים לעבוד במתכונת רזה ומצומצמת, על חשבוננו. וזה, יש לציין, בזמן שכל כך הרבה אוכלוסיות ממשיכות לשלם את מחירי המלחמה מדי יום.
כך למשל החקיקה החשובה שאמורה להגדיל את הסיוע הכלכלי לגרושות חללי צה"ל ופעולות איבה, שעברה לאחרונה בקריאה טרומית, תצטרך להמתין למושב הבא כדי להיכנס לספר החוקים. מדובר ב-35 משפחות רק מפסטיבל הנובה שמתמודדות כבר כמעט עשרה חודשים עם המצוקה, והן ימשיכו לחכות עד הסתיו, לפחות. כך גם תיקון חוק הביטוח הלאומי עבור משרתות מילואים, שאמור למנוע מצב שבו נשים ששירתו במילואים בעודן בהיריון לא יהיו זכאיות לדמי לידה. חוק זה, שעבר גם הוא בקריאה טרומית, יחכה שחברי הכנסת יחזרו מחופשתם.
"איך אתם מעיזים בכלל לצאת לפגרה של שלושה חודשים?” שאלה אתמול סהר קלדרון את חברי הכנסת בוועדת החוץ והביטחון בעלבון ובכעס: "חזרתי מהשבי אחרי 52 יום. אבא שלי זרוק בעזה וסובל כבר 297 פאקינג ימים. נלקחו ממנו החופש והזכויות שמגיעות לו. עוד רגע כבר שנה שלמה מאיימים על אבא שלי עם קנה של אקדח על הראש כל יום וכל דקה, ואתם מדברים איתי על לצאת לפגרה? איך אתם מסוגלים?"
הניתוק זועק לשמיים, אין ספק בכלל. בזמן שבממשלה משתעשעים עם צמד המילים “הניצחון המוחלט”, רבים מרגישים שאנחנו מפסידים שוב ושוב, בכל יום מחדש. עשרה חודשים אחרי 7.10, והשורדים כמו גם משפחות הנרצחים עדיין נאבקים בכנסת על הדברים הבסיסיים ביותר כמו הכרה, מענים, שיקום והנצחה, וישנם כה מעטים ממפלגות הקואליציה שנאבקים ביחד איתם. המצב הזה, לצד ההחלטה ההזויה לצאת לפגרה נוספת בזמן מלחמה היא פציעה מוסרית קשה, שממנה סובל ציבור שלם – ציבור שכבר מזמן איבד אמון בדרכה של הממשלה.
