איל גולן בבלומפילד, עדן בן זקן הולכת על אצטדיון טדי, ואילו פאר טסי, עומר אדם ואושר כהן לפארק הירקון, שלא לדבר על הצעירים כמו ששון שאולוב, שעוד לא הוציאו אלבום וכבר פותחים את 'מנורה'. התחרות הגלויה בין זמרי הים התיכון דוחפת את כולם לעשות את זה גדול יותר ועוצמתי יותר, לנסות ולכבוש עוד יעדים במטרה לעשות שופוני. בדרך, הם שוכחים דבר אחד פשוט וקריטי: האינטימיות עם הקהל.
הופעות באצטדיונים אולי נותנות חוויה של שירה אדירה ביחד, אבל מי שנהנה מכך הוא בעיקר הזמר, שיוצא למפגן עוצמה ומנסה לשווק את עצמו בניחוחות של חו"ל. הצעירים נוהרים לאצטדיונים כדי לא להישאר מאחור במציאות הווירטואלית. כולם רוצים לצלם את עצמם רוקדים, שרים, ולהעלות לרשת כדי להראות 'היינו שם', בעוד דמותו של הזמר היא נקודה באופק שמשמיעה צלילים. כשהם נוחתים למציאות, הם מגלים ששילמו מאות שקלים כדי לצפות באלילים שלהם על מסכי ענק, ולשיר יחד עם החברים שלהם כאילו היו במסיבת קריוקי.
מי שמכיר מקרוב את פוליטיקות ההופעות, יודע שזמרים כמו איל גולן, איתי לוי או נסרין לא יפתחו הופעות במועדונים קטנים, כי זה פשוט לא משתלם כלכלית ומעמדית, אז כדי להתגבר על המכשול של הופעה במקום קטן יותר אבל עדיין ליהנות מיחסי ציבור מעולים, נשלפה מהנפטלין קיסריה, שאיבדה את מעמדה בשנים האחרונות. המקום שפעם נחשב לשיא הקריירה של זמרים, הוא כיום לא יותר מאחת המדרגות הראשונות של כל זמר מתחיל.
ההליכה חזרה לקיסריה היא לא מהלך נוסטלגי, אלא עוד כלי במלחמה הניטשת בין הזמרים. ההופעות ברצף של איתי לוי ופאר טסי, המכירה המדהימה של איל גולן של 12 הופעות בתוך פחות מחודש, הן רצון לייצר תמונה של הצלחה וסחף בימים שכולנו יכולים לעשות את החישוב הפשוט שמדובר בכמות צופים שהייתה ממלאת בלומפילד וחצי. המאבק על דעת הקהל והתדמית הפך חשוב יותר מהקהל עצמו, שכנראה ימשיך להגיע לכל מקום כדי לצפות באלילים שלו, מבלי לקחת בחשבון שהוא רק חלק במערך יחסי ציבור במלחמה מתוזמרת היטב.
