"תגובתנו תהיה קשה", הבטיח נתניהו בביקור בזק שערך אתמול במג'דל שמס. "תגובתנו תהיה קשה", הבטיח גלנט בביקור שערך שם שלשום. תגובה קשה הבטיח גם הרמטכ"ל, הבטיחו שרים, הבטיחו ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה. יום אחד יתיישב היסטוריון צבאי לכתוב ספר על מלחמות ישראל שייקרא "פרקים בתולדות התגובה הקשה". הספר יפרט את כל ההבטחות לתגובות קשות, מקום המדינה ואילך, מה התממש בפועל ומה התפוגג באוויר, מה הועיל ומה הזיק. הוא יגלה שקל להבטיח, אבל קשה לקיים.
הטיל שהתפוצץ במגרש הכדורגל במג'דל שמס נפל שם בטעות. התכוונו לחיילים יהודים - פגעו בילדים דרוזים. המלחמה שמתנהלת בדרום ובצפון מאז 7 באוקטובר מועדת לטעויות מהסוג הזה. זה קרה, למרבה הצער, גם לצה"ל, באירוע בדצמבר האחרון שבו נהרגו שלושה חטופים ישראלים, קרה שוב באפריל, באירוע שבו נהרגו שבעה עובדי ארגון סיוע בינלאומי, וקרה באירועים נוספים. אני מזכיר את העובדה הזאת לא כדי להקל ראש באחריות חיזבאללה לזוועה שגרם - האשמה כולו שלו - אלא כדי לתת מסגרת למציאות שאנחנו חיים בה זה עשרה חודשים. המשחק היה מופקר ומסוכן ומזמין אסון מיומו הראשון. האירוע בשבת היה התוצאה.
ממשלות חכמות קובעות את מהלכיהן על פי העניין; ממשלות פחות חכמות קובעות אותם על פי התוצאות.
נסראללה פתח במשחק שלו ב-7 באוקטובר. על פי מה שהתפרסם מאז, קשה לדעת מה ביוזמה הזאת היה שלו ומה הונחת עליו מאיראן. כך או כך, הוא התחיל ואנחנו נגררנו אחריו. גנץ ואיזנקוט, שנכנסו באותם ימים לממשלה, משתבחים בכך שב-11 באוקטובר מנעו אישור של פעולה צבאית מהדהדת נגד חיזבאללה שהייתה עלולה להתרחב למלחמה אזורית ולחשיפת העורף. במבט לאחור לא בטוח שפעלו נכון: בעשרת החודשים שעברו גם ספגנו אבדות בנפש וברכוש, גם רוקנו את צפון הגליל מתושביו, גם קראנו לחיילי מילואים לגיוס שני ושלישי, ועדיין מרחפת מעלינו סכנה למלחמה בהיקף מלא, ממש כמו ביום הראשון. הבוץ הלבנוני רודף אותנו לתוך ישראל.
להיגררות של הממשלה למלחמת התשה בצפון יש נסיבות מקילות: החשש מהתערבות מסיבית של איראן ומנזק מסיבי בעורף, הלחץ האמריקאי, המחסור ביחידות לוחמות. בצבא הופתעו לגלות שלנתניהו יש יחס שונה לשתי החזיתות: בדרום הוא דוחף להארכת הלחימה מתוך אשליה שמתישהו בדרך הוא יוכל לטעון שהגיע לניצחון מוחלט; בצפון הוא חושש מהסתבכות. עד האירוע בשבת הוא העדיף להמשיך עוד ועוד במשחק, הם בטיליהם ואנחנו במטוסינו, הם בהסלמתם ואנחנו בהסלמתנו, הם בחפירותיהם ואנחנו בחפירותינו - תורה צבאית שהועתקה ממלחמת העולם הראשונה לעידן הכטב"ם.
תיאורטית, הממשלה מחכה לעסקה עם חמאס שתגרום להפסקה מרצון של התקפות חיזבאללה ולחזרה להסכם שסיים את מלחמת לבנון 2006, בתיקונים הנדרשים. תיאורטית, משום שאותה ממשלה מטרפדת את העסקה עם חמאס. יד ימין מסכלת את יד שמאל.
אלוף (במיל') גיורא איילנד מציע מתחילת המלחמה להתמקד במדינת לבנון: הרס התשתיות שם ירתיע את חיזבאללה מלהמשיך בירי על הגולן והגליל. אולי. הקושי בטיעון שלו הוא שספק אם מדינת לבנון באמת קיימת. יתכן שהיא סיפור שהעולם - בעיקר הממשלים בארצות-הברית וצרפת - מספרים לעצמם. הגדלת הלחץ על מה שנותר מהמדינה עלולה להפקיר אותה סופית לחסדי איראן.
מאז 7 באוקטובר אני תוהה לדעת אם נבון מצד ישראל להשקיע את משאביה במלחמה בשלוחות של איראן - בחמאס, בחיזבאללה, בסוריה ועכשיו גם בחות'ים - במקום להתמודד עם המקור. אנחנו יודעים לעקוץ את איראן. אנחנו לא יודעים להכאיב לה. אנחנו דוחים על הסף כל ברית אזורית נגדה. מול ציר הרשע מציב נתניהו את ציר הבכי: ככה לא בונים ניצחון.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיעשר השנים האחרונות מסתכמות בהצלחה אדירה של המשטר האיראני בהתמודדות הצבאית והמדינית עם ישראל. ביסוס ציר הרשע עם רוסיה וסין הוא הצלחה אחת; ההתקדמות לקראת יכולת גרעינית צבאית הוא הצלחה שנייה; הפגיעה של השלוחות האיראניות בישראל, בביטחונה בפנים ובמעמדה בחוץ, היא הצלחה שלישית. לישראל אין בינתיים תשובה לאתגרים האלה, לא צבאית ולא מדינית. בוודאי לא במהלך כהונתה של הממשלה הזאת, שמתכוונת רק להוסיף ולהתחפר בבור שנפלנו לתוכו.
אנחנו לא זקוקים לתגובה קשה: אנחנו זקוקים לתגובה מועילה, אפקטיבית. המצב בצפון לא יכול להימשך כפי שהוא. מעבר לזה, הגיע הזמן לחדול מנאומי האזהרה לנסראללה. הוא מבין היטב מה עולל.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.07.24
