1. פעם אבות היו נכנסים לסלון בשמונה בערב וצועקים "שקט, נותנים 'מבט'". היום אסור לדבר כשסימון ביילס מתחילה בתרגיל. מעמד הר סיני. זה כבר לא רק הרצון להתמקד בכל ניואנס של התנועה ולבודד כל שריר במכונה שלא תיאמן: המחשבה שמישהו ישמיע הגה ואז התרגיל יצא פחות ממושלם היא לא נטל שהאדם הסביר מסוגל לשאת על כתפיו. ביילס מייצגת גם את השאיפה לשלמות, גם את הקריסה ועכשיו את התקווה לקאמבק. מי מסוגל לחשוב על דיבור בזמן שזה קורה?
2. ליגת הקיץ של כוכבי ה-NBA, מה שמכונה בטעות "טורניר הכדורסל", מזמן מחזות משונים כמו נבחרת יוון, שבה יאניס אנדטוקומבו יוצא מגדרו כדי לחפות על סגל שיותר מזכיר ברמה את אח שלו תנאסיס ומגלה שזה פשוט לא מספיק. אתמול היוונים כבר הצליחו למחוק פיגור דו-ספרתי מול ספרד, אבל אז יאניס, אוף אול פיפל, לקח שלשה שהייתה יכולה להשוות, החטיא והספרדים לא ריחמו. עתה היוונים חייבים להביס את אוסטרליה כדי לשמור סיכוי להעפיל לרבע הגמר. אם זה לא יצליח – ונראה שזה לא יצליח – יאניס יחזור לארה"ב כדי להתכונן לעונה שבה מילווקי באקס צריכה לנסות להתגבר על שתי עונות טראומטיות. ספק אם ההרפתקה הכושלת כרגע בפריז תסייע.
3. פעם בארבע שנים החתום מעלה הופך לאחד מהאנשים האלה שצופים בטניס שולחן. מה זה צופים? שאגות רמות אחרי ראלי של יותר מארבע חבטות, השתנקות בגלל חבטת בקהנד של שחקנית הונגרייה שבוצעה תוך כדי כריעה הצידה, ולילה בלי שינה לקראת ההשתתפות של הסיני מה לונג, מייקל ג'ורדן של הפינג-פינג, שיתמודד השנה רק בקטגוריה הקבוצתית. אחרי האולימפיאדה הם כולם יכולים לחזור לשחק בממ"דים של מתנ"ס. אבל עכשיו? אין עוד מלבדם.
4. חברים וחברות, אין עוד הרבה זמן להתעכב: חלפו כבר כמה שיוטים מתוך המרוץ למדליה של שרון קנטור ותום ראובני, ועדיין נדמה שלא כולם נותנים את דעתם על חוקי הענף, דגם הגלשן, האסטרטגיות לניצחון ולמה הערעור של הקרואטית הוא כל כך מופרך שאין אלא להניח שמדובר באנטישמית. אנשים פה השלימו דוקטורט באפידמיולוגיה תוך יומיים ויש להם רעיונות מכאן ועד אסירה א-שמלייה בלבנון כיצד להרתיע את חיזבאללה. אבל איך קנטור תביא לא סתם מדליה אלא זהב - על זה עדיין לא אומרים כלום. לאן הגענו כחברה?
5. כשהמצלמה התבייתה לרגע על אורן סמדג'ה, הפרשן של יורוספורט סיפר עליו שהוא זכה במדליית כסף בברצלונה 92'. כל ישראלי יודע שזאת טעות – סמדג'ה זכה בארד – אבל גם הבין עד כמה זה הפרט הכי פחות חשוב כרגע בביוגרפיה שלו. לכמה שניות הייתה ציפייה, שאולי הפרשן יגיד גם משהו על האובדן הנורא של סמדג'ה ומשפחתו ועל תעצומות הנפש שהוא בוודאי צריך לגייס והשד יודע מאיפה כדי ללוות את החניכים שלו בתחרות שאליה הם מתכוננים כל חייהם. אבל הפרשן אפילו לא תיקן את צבע המדליה והמצלמה המשיכה הלאה. מעניין כמה מהצופים והצופות של יורוספורט ידעו שהם לא מתבוננים בעוד מאמן ג'ודו שחווה יום מעפן על הטטאמי, אלא באדם שמתגבר כארי כל יום כדי להתמודד באותו קרב ואין לו שום כוונה להפסיד.
