לכל משחקים אולימפיים יש אגדות משלהן, כאלה שהקהל בא לראות במיוחד, לא משנה כמה זה יעלה. סימון ביילס הייתה הפרומו הכי גדול לפריז 2024, והיא מימשה כל פריים של הבטחה. זו הייתה אמורה להיות הורדת מסך מפוארת. מדליה אחת נראתה בטוחה, בתרגיל הקרקע. לגבי הקורה, עולם יותר רגיש מבחינתה, כל מקום על הפודיום היה יעד סביר.
כשהתפזר הקונפטי והברזילאים היו באוויר, התברר שביילס (מדליית כסף) סיימה בדרך הכי יפה שיש בכל זאת: על הפודיום של הקרקע, כשהיא משתחווה יחד עם זוכת הארד ג'ורדן צ'יילס בפני רבקה אנדרדה הברזילאית, האלופה הטרייה. תמונת פוסטר של הרוח האולימפית. ביילס יודעת לנצח גם כשהיא מפסידה.
האולם היה באקסטזה ואמריקאים שהגיעו במיוחד ניסו לשאול איפה אפשר להשיג כרטיסים בשוק השחור, אבל לא הגיעו אל היעד. יציעי העיתונאים היו דחוסים, והצרפתים נאלצו להעביר חלק למקומות מאולתרים. כך מצאתי את עצמי מושב על ידי הסדרנית באמצע יציע של ספורטאים אולימפיים שככה סתם קפצו לראות. כמו כל אוהד ממוצע, הם שולפים סלולר ומתעדים כל צעד של הגיבורה – הופכים את האולם למגרש ביתי של ביילס. תחנת סן סימון.
הקורה ממילא לא הייתה בכיס של ביילס. בטוקיו גם נלווה לכל זה המשבר האישי שחשפה ושממנו הצליחה לצמוח בצורה מעוררת השראה. הקהל קרא בשמה שוב ושוב, אבל היא נפלה במהלך התרגיל. המבט אמר הכל – היא ידעה שאין לה סיכוי למדליה, ובאולם עבר רחש ארוך וחזק של אנחת צער. סימון התברגה רק חמישית.
הקרקע זה כבר עולם אחר. ביילס נחשבה מועמדת ודאית לזהב ואכן עשתה תרגיל וירטואוזי בחלקים גדולים - אבל יצאה פעמיים מתחומי המזרן. אנדרדה המופלאה לקחה את הזהב בצדק.
