את שני החיסולים המוצלחים המיוחסים לישראל, בביירות ובטהרן, צריך להכניס לקונטקסט של המלחמה בעזה שהיום אנו מציינים 300 ימים לפתיחתה. למעשה, פרט למלחמת העצמאות, שהחלה עוד לפני שישראל התקיימה כמדינה - המלחמה הנוכחית היא הארוכה ביותר שידענו. במובנים רבים התמשכותה היא כשלעצמה כישלון ישראלי, עוד לפני שדנו בכך שעשרות אלפי תושבי הצפון עדיין מפונים מבתיהם והחטופים בעזה עדיין שם. התמשכות המלחמה - המלחמה שנחשבת לכואבת והטראומטית ביותר, מלחמת יום כיפור, נמשכה פחות משלושה שבועות - היא כישלון, שכן היא עומדת בניגוד לתפיסת הביטחון הישראלית היסודית.
את תפיסת הביטחון ניסח ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ב-1953, במסמך בן 18 סעיפים. תפיסת הביטחון של "הזקן" נכתבה על רקע הפנמת העובדה שגם אם ישראל חזקה מבחינה צבאית, היא קטנה ביחס לשכנותיה והיהודים הם מיעוט במזרח התיכון, ולכן היא חייבת תורת ביטחון שתתאים לתנאים האלה. תפיסת הביטחון עודכנה בשנים שחלפו מאז ועד ימי נתניהו, אבל יסוד אחד מרכזי היה ונותר בה: ישראל צריכה לחתור למלחמות קצרות ככל האפשר ולהתבסס על הרתעה, התרעה והכרעה מהירה.
החתירה למלחמות קצרות נובעת מכך שישראל נשענת על צבא מילואים שגיוסו לאורך תקופה ארוכה עלול למוטט את המשק, ושמלחמות ארוכות נותנות יתרון לעולם הערבי שיש לו משאבים רבים יותר ורמת חיים נמוכה יותר - שתאפשר להם להתיש את ישראל לאורך זמן. המצרים ניסו לפעול כך לאחר מלחמת ששת הימים, בתקריות גבול שזכו בהמשך לכינוי "מלחמת ההתשה". אך התקריות היו רחוקות מהעורף הישראלי, שיכול היה אז לנהל את חייו כרגיל. הפעם המצב שונה. כל העם חזית, כפי שנהגו לומר ב-48'. תושבי הצפון מפונים, ובעוטף עזה ייקח זמן לשקם את היישובים והקיבוצים. לכך יש להוסיף, כמובן, את החטופים שנמקים בעזה.
אין ספק, אם כן, שמלחמות קצרות עדיפות, אבל לכאורה ניתן לומר שהצעת בן-גוריון אינה חוכמה גדולה, שכן יש מצבים, כמו המלחמה הנוכחית בעזה, שבהם אין לישראל ברירה אלא להמשיך. אלא שתפיסת הביטחון המקורית של ישראל נועדה בדיוק למצבים מורכבים כבימינו, והיא מחייבת את ההנהגה הנוכחית לשקלל את נתוני הרווח וההפסד שעולים מהחתירה ל"ניצחון המוחלט". כלומר, גם אם נניח שעקרונית השגת "הניצחון המוחלט" היא דבר טוב, עדיין יש לו מחיר. מלחמה מתמשכת בעזה באה על חשבון הצפון, פוגעת במעמד המדיני של ישראל, מחלישה את הכלכלה, מתישה את האזרחים, חושפת עוד חיילים לסכנת מוות, ובעיקר - לא ברור מה תכליתה האסטרטגית. לכן הפסקת המלחמה, בוודאי כשחמאס כבר ממוטט, היא דווקא אינטרס שלנו.
בעיה נוספת טמונה בכך שמלחמות ארוכות הן גם עול נפשי על כל אחד ואחד מאיתנו. ההשלכות הפסיכולוגיות של חיים תחת מלחמה מתמשכת טרם נחשפו במלואן, אבל אפילו את ההתפרצות של אנשי הימין הקיצוני לבסיסי צה"ל בעקבות התנגדותם לחקירת חיילים בחשד להתעללות במחבלים, אפשר להבין גם ביחס לקושי הנפשי של בני אדם להתמודד במשך זמן תחת דיווחים יום-יומיים על מוות וסיפורי זוועות. כלומר, הנפש מתעוותת במצבים כאלה.
היסטורית, ההישגים הגדולים היו במלחמות קצרות. מלחמת סיני, שבה כבשה ישראל את עזה וסיני, נמשכה שמונה ימים. הניצחון הגדול ב-67' נמשך שישה ימים. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בתוך 19 ימים. במלחמת לבנון הראשונה צה"ל הצליח לגרש את אש"ף מביירות בתוך פחות משלושה חודשים. ההסתבכות החלה כשישראל בחרה להישאר בלבנון.
כרגע, לנוכח שני החיסולים האחרונים, קשה לדעת לאן אנחנו הולכים. אבל צריך לזכור שכל יום נוסף מעל 300 הימים שבהם אנו נלחמים בעזה עשוי להניב לנו עוד מחבל מחוסל, כך כל יום נוסף מהווה סטייה מעקרונות הביטחון ומחליש אותנו אסטרטגית.
פרט למלחמת העצמאות, המלחמה הנוכחית היא הארוכה ביותר שידענו. במובנים רבים התמשכותה היא כשלעצמה כישלון
