טבח הילדים במג'דל שמס. העין טרם יבשה מדמעות. תריסר ילדים נקטפו. מכה אנושה למשפחותיהם, לכפר ולעדה הדרוזית. העדה הדרוזית בישראל היא מטובי הטובים. הרשימה שבבית יד לבנים הדרוזי מתארכת. הם חלק מהותי ממדינת ישראל, ואני תומך בכל לב בתיקון "חוק יסוד: הלאום", כדי להוסיף את השוויון האינדיבידואלי החרות במגילת העצמאות, ביטוי לתחושת שותפות, מבלי לפגוע כהוא זה בליבת חוק הלאום. התיקון יחול על כל האזרחים הלא-יהודים. לעדה הדרוזית ולכל המשרתים בצה"ל ראוי לתת בנפרד הטבות מיוחדות שמעל ומעבר. הברית עימם מאז תש"ח ראויה לביטוי מוחשי מבחינות שונות, הגיעה העת.
על שדה תימן ובית ליד. היושב בבית זכוכית אל יזרוק אבנים. להוותנו, זה מה שקורה. חובתן של רשויות האכיפה היא לחקור חשד עבירה. אין אדם שפוי בישראל שיש לו קמצוץ אהדה לאנשי הנוח'בה, ואדרבה. אבל האם פירוש הדבר שבהיותם כבר במעצר ישראלי אפשר לפגוע בהם פיזית? כשקרו אירועים של פגיעות בעיראקים על ידי אמריקאים במעצר, הגיעו דברים למשפט ולעונשים לא קלים (פרשת אבו-גרייב). לא כל שכן אנו, שעיני העולם ובתי המשפט בהאג נשואות אלינו שלא לטובה. התנהגות הפורעים והרוח הגבית, שחלקה עבריינית, מנבחרי ציבור וחבר מרעיהם - הן ממש דלק למבקשי נפשנו. אינני ממעיט בביקורת על משגה הכניסה עטות הפנים של מצ"ח כפי שנמסר. אך מכאן עד מה שראו עינינו רחוקה הדרך. בשנאת חינם ומלחמות אחים חרב המקדש. לא עוד. נשמור על ארצנו, ממטולה עד בארי ועד אילת.
על "מהפכת החלון". המהפכה המשפטית כנתינתה לא צלחה. היא לא עברה "דרך הדלת" - אבל יוזמיה אינם מתייאשים. הם נזכרו שבית פתוח גם בחלונות, ועכשיו הגיעה "מהפכת חלון". החלון אמנם צר יותר אבל ניתן לנסות לעבור בו. הרעיון הנוכחי הוא החלשת נציב התלונות על שופטים ודיינים, מוסד הפועל מזה 22 שנה - ודוחות רבים הוציא, לרבות כלפי שופטי בית המשפט העליון. מוצעת העברת הבחירה לכנסת. מושמטת הדרישה המקצועית של הכרת המערכת השיפוטית, ונותר משחק פוליטי שמשמעותו איון המעורבות של השופטים, שעד כה חברים בוועדה לבחירת שופטים, הבוחרת את הנציב לפי הצעת שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון. לא חשוב כנראה שהמתמנה יכיר את זיעת אולמות בית המשפט ואת עבודתה (הקשה) היומיומית. בכלל, המילה שופט הפכה לגסה כמעט בלקסיקון הפוליטי. אוי לאותה בושה והמחיר ממש כבד.
על שמוליק עצמון-וירצר. ומשהו שיש בו נחת. אצל ראש עיריית תל-אביב חולדאי ציינו לשמוליק עצמון-וירצר, מייסד תיאטרון יידישפיל, 95 שנים. חייו משתרעים מפולין של שנות ה-20 וה-30 לימי השואה, להשתתפות כעולה חדש בגח"ל (גיוס חוץ לארץ) במלחמת הקוממיות, ול-70 שנות תיאטרון, ראשיתן כשחקן בולט בעברית, ומשנות ה-80 - ביידיש. שמוליק נעשה למוביל שימורה ואף פיתוחה של תרבות היידיש, שפת דורות רבים, שפת מורשת ספרותית עשירה. הוא עמד קרוב לשלושה עשורים בראש תיאטרון יידישפיל שייסד, והייתה לו בו נוכחות של מנהל, במאי ושחקן מרכזי גם יחד. היידישפיל כיום אינו פעיל. חלומו של שמוליק הוא שמפעל חייו ימשיך. הלוואי. עד 120, שמוליק.
אני תומך בכל לב בתיקון "חוק יסוד: הלאום", כדי להוסיף את השוויון האינדיבידואלי החרות במגילת העצמאות, ביטוי לתחושת שותפות