בחודש ניסן תש"ז, בשנת 1947, לפני 77 שנים, התהלך הרב צבי יהודה הכהן קוק, מנהיגה ומחוללה של תנועת הציונות הדתית, ברחובות ירושלים. הוא ראה נערים מתעללים בערבי. הייתה זו תקופה קשה ליישוב, מקרה הרצח הנוראיים פגעו בנו. אבל הוא לא יכול היה להשלים עם המעשה המביש. מבלי להסתפק הוא כתב מכתב נוקב למנהל בית הספר של הנערים:
"הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן: היום בשעות שלפני הצהריים, בעוברי על פני בית הספר והלאה לרחוב יפו-בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי רחוב שעברו אז שם. פעמים - יחד בשני הערבים, אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של בית הספר. אחר כך שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן יהודה.
1 צפייה בגלריה
הפריצה לבסיס בית ליד. ציפיתי שרבני מפלגת הציונות הדתית יפרסמו מודעה בלשון חדה
(מתוך רשת X (לשעבר רשת טוויטר))
"נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם... לא כולם, לא כל חבורת הילדים יוצאי בית הספר, עסקו באותה פגיעת התגרות מגונה, אלא איזה מהם. וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה.
"אף על פי כן מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת לב חינוכית יתרה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים".
הרב צבי יהודה מחה כנגד עוולה, בלי לפחד, בלי לחשוש. הוא לא עסק בדקדוקי עניות. הוא ידע את מידת אכזריותם של הערבים, את התוצאות הנוראיות של מעשה הרצח שלהם, אבל הוא לא התבלבל, הוא הבין את עוצמת הסכנה. אכן, יש הבדל בוהק בין ערבי תמים המתהלך ברחובה של עיר לבין מחבל נוח'בה שפל. אבל הרב צבי יהודה קבע עיקרון מוסרי-דתי הפועל בכל מקום ובכל שעה.
מאבק על תיקון עולם
הימים ימי מלחמה, החיילים לוחמים בחזית, אמהות ואבות לא עוצמים עין. החטופים טרם שבו לבתיהם, הדאגה לשלומם מטלטלת כל בית בישראל. אסון נוראי כמו רצח הילדים במג'דל שמס מתערבב עם הישגים צבאיים ומודיעיניים מזהירים, בראשם חיסולו של איסמעיל הנייה. כל אלה מובילים למציאות מורכבת. חברה המטלטלת בין עצב עמוק לרגעי שמחה; בין ביטחון לדאגה; בין גאווה לתחושה של השפלה.
אנחנו נמצאים באחד מרגעי המבחן שלנו. המאבק הצודק יִרְאה ברכה רק אם יהיה מושתת על אדני המוסר. לא רק החוק הבינלאומי מעניין אותי, לא רק "מה יאמרו הגויים". מה שמטריד את מנוחתי הוא "אנחנו". הרצון להשיב לרשעים כגמולם יכול לטשטש את הזהות המוסרית שלנו. חלק מהניצחון שלנו תלוי במיגור קדושת המוות ובהאדרת ערך החיים. אינני מסתפק בניצחון (חשוב ביותר) בעזה, בלבנון באיראן ובתימן, אני שואף לתיקון עולם. המלחמה איננה רק מלחמה בישות טרוריסטית, אלא מאבק נחוש על דמותו של העולם, אחד מתפקידיה המרכזיים של המדינה היהודית.
ייתכן שצה"ל שגה בצורה שבה עצר את חיילי המילואים בשדה תימן. אפשר להמשיך לנהל את הוויכוח על אכיפה בררנית, להשוות לקפלן, להתנתקות, להפגנות הקהילה האתיופית או להפגנות החרדים. בעיניי, זו לא השאלה החשובה. אם חיילי צה"ל פגעו פגיעה חודרנית במחבל נוח'בה, הרי שלנגד עינינו הוצב תמרור אזהרה חמור. לא בגלל המחבלים, הם בני מוות, אלא בגלל טשטוש הזהות היהודית-ציונית שלנו.
נדהמתי מהעובדה שמעט מדי מנהיגים רוחניים זעקו כנגד החשד הנורא. לחיילי המילואים עומדת חזקת החפות, אבל אם הם פגעו מינית, על דעת עצמם, במחבל, הם צריכים לשבת בכלא. הם לא פגעו רק במחבלים ארורים, הם פגעו ביהדות וביהודים. כיצד ייתכן שיש רבנים שסבורים שלחייל מותר לעשות הכל, או לחלופין, שצריך לסלוח לו על הכל? דיני מוסר המלחמה נועדו בדיוק בשביל הרגעים האלה. שתיקת רוב הרבנים מהווה איום קיומי על הזהות היהודית.
בגלל קדושת ירושלים
חייל צה"ל הוא שליח ציבור, צריך להגן עליו בכל דרך אפשרית, כולנו מבינים שמלחמה איננה חוג לנימוסים. ועדיין, גם בשעת מלחמה יש קווים אדומים שלא חוצים אותם. מי שעובר על הצו המוסרי, מייצג גם אותך ואותי. אם שגה, הוא חייב לשלם מחיר, לא בגלל צביעותה של האג, אלא בגלל קדושתה של ירושלים.
מחבל רשע הגיע לבית החולים. אם בעקבות בדיקת הרופאים התעורר חשד, ולו קל, שמישהו מחיילנו פגע בו שלא על פי כללי המוסר, על דעת עצמו ולא כחלק מצורכי חקירה, הרי שאז מוטלת החובה על רבנים שמכוונים את התנהלותם של שרים וח"כים, רבנים המבקשים לשאת את דגל היהדות בראש חוצות, לתבוע בירור מיידי, גם אם הוא כולל מעצר, והלוואי שיתברר שאֵלו חשדות שווא. אבל לשם כך צריך לחקור. ההתמקדות בעצם המעצר וצורתו, שאולי צריכים תיקון, היא חרפה מוסרית. ציפיתי שרבני מפלגת הציונות הדתית יפרסמו מודעה בלשון חדה: "אני מבקש להבהיר שעל פי ההלכה היהודית, אם יתברר שמישהו פגע במחבל שלא כדין ולא על פי עקרונות המוסר, הוא צריך להיענש בחומרה".
גיבוי מוחלט הוא מעשה חסר אחריות, לא יהודי, לא ישראלי, שיש בו נזק לדורות. ציפיתי גם שיגנו פריצה לבסיסי צה"ל, שישקיעו את מיטב כישוריהם בתיקון החברה, ולא בהשוואות בין-מגזריות, במציאת נוסחאות מתפתלות, בתמיכה ברעולי פנים האוחזים בנשק.
זוכרים את שאולי גרינגליק? המתוק, היפה, החכם, מעורר ההשראה, מ"הכוכב הבא"? זוכרים אותו שר "עטלף עיוור" ופורש מהתחרות כדי לסייע לחבריו בצה"ל? נזכרתי, שוב, בתמונה שלו, מסייע לזקנה להתנייד בין חורבות בעזה. הוא סמל ומופת למי שלוחם כארי אך לא מוותר על אנושיותו.
עוד מעט יבואו התגובות. "זה לא הזמן", יגידו. אחרים יאמרו שאני פוגע בחיילים לוחמים, "הם יפחדו לפעול", יטענו. יאשימו אותי שאני מתרפס בפני השמאל, בפני בית הדין בהאג, מתחנף לשונאי ישראל. אני כותב למען ילדיי, משפחתי ותלמידיי הרבים המשרתים במערכה ומוסרים את גופם ונפשם להצלחתה. יש לי, לרבנים ולרבניות ולכל אזרח חובה לפרוס כיפת ברזל מוסרית מעל לראשם. תגובה יהודית חריפה לא מחלישה את צה"ל, אלא מחזקת את שליחותם כלוחמי חוד במאבק שבין בני אור לבני חושך.
הכותב הוא נשיא תנועת פנימה, לשעבר שר החינוך
