ניר פופקו, בן 28, דור שלישי למייסדי קיבוץ הגושרים, נפגע שלשום מרסיסים ששיגר חיזבאללה, במהלכו של יום קרב מתיש שבו שוגרו עשר רקטות לעבר יישובי הגליל. פופקו, שסירב להתפנות ונשאר לעבוד בשדות הקיבוץ, מת מפצעיו. התמונות של האזור הבוער חיזקו את ההכרה שאנחנו חיים במציאות שבה שלוחי משטר האייתוללות בטהרן מכתיבים את קצב האירועים. אחרי קרוב לעשרה חודשי לחימה, התחושה הייתה שהצד שלנו הובס. עד אתמול.
"סוף-סוף יש לנו סיבה לחייך, זכינו ברגע של נחת", אמרו לי אתמול ישראלים רבים בחוף הים וברחבי העיר. אין לי כוונה או רצון להשבית שמחות, משום שבאמת אחרי תקופה ארוכה ומייסרת, נדמה שמותר לנו להיות גאים באלה שעשו את העבודה ואותתו לאיראנים, לחיזבאללה ולחמאס שהגענו לקצה, ואנחנו לא יכולים עוד להימנע מתגובה הולמת. אבל אחרי שאמרנו את הדברים האלה, אני מרשה לעצמי להעלות שאלות אחדות.
הראשונה קשורה לניר פופקו ז"ל. האם אחרי ההתנקשות ברמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, הסיכוי שהארגון הזה יפסיק לשגר אלינו כלי משחית קטן, או שנמשיך לספוג כטב"מים ורקטות? במילים אחרות: האם ניר פופקו יהיה הקורבן האחרון? והאם הסיכוי של עשרות אלפי תושבי הצפון שהפכו לפליטים בארצם לחזור ליישוביהם ולחיות בביטחון קטן או גדל?
השאלה השנייה נוגעת למקבלי ההחלטות - האם הם לקחו בחשבון את דרכי התגובה של משטר האייתוללות? ב-1992, אחרי שצה"ל חיסל את מזכ"ל החיזבאללה עבאס מוסאווי, קיבלנו את נסראללה - ולקראת סיום 40 ימי האבל על מוסאווי, מחבל מתאבד של חיזבאללה פוצץ את עצמו מול השגרירות הישראלית בבואנוס-איירס. זו דרך הפעולה של מרצחי הארגון ושלוחי המשטר מטהרן - הם תמיד פונים לבטן הרכה של הצד הישראלי. לכן, התגובות שלנו אמורות להתקבל לא בשעה שהדם רותח, לא מהבטן אלא מהראש, תוך הבאה של שיקולים רבים ומגוונים שאמורים להניח מה יקרה בעקבות המכה שננחית. על כך ודאי תאמרו: אם ברצונך לשרוד בשכונה שלנו, אין מקום לשקול שיקולים, עליך לדאוג רק מהדימוי שיהיה לך אם תפעל או תימנע מפעולה.
השאלה השלישית נוגעת לנושא הכואב ביותר. איסמעיל הנייה ניצל פעמים אחדות מניסיונות לחסלו, ואחרי שאחדים מבני משפחתו נהרגו בחודשים האחרונים הוא הכריז כי במותם הפכו לשהידים שנלחמים בעד העקרונות שבמרכז תפיסת עולמם. אבל אצלנו, השאלה שחייבת להישאל היא האם חיסולו של הנייה קירב או הרחיק את הסיכוי לשחרור החטופים והחטופות שלנו. לדעתי, הוא הרחיק את הסיכוי לסכם על המתווה שממילא נערמו קשיים להשלמתו. אבל כמה עוד ניתן לדחות שחרורם של החטופים? מישהו מעז להעלות על הדעת שהזמן לכך למעשה כבר אזל? אם הוחלט לחסל את הנייה, ניתן היה לחכות ולעשות זאת רק לאחר שהיינו מקבלים בחזרה אלינו את הישראלים והישראליות שניטל מהם החופש, והם הושמו בתנאים איומים ברצועה.
וכך, גם אם נדמה לנו שמותר לנו להתרווח במושבנו ולחלק שבחים למבצע החיסול - שאכן ראוי לשבחים בפני עצמו - כדאי שגם נזכור להעלות ספקות, ללמוד מהעבר ומההיסטוריה של החיסולים, ולהניח שלכל מחוסל יש מחליף - לפעמים מוכשר ממנו, ובעל גישה רעה יותר.
מקום למחשבה.
התגובות שלנו אמורות להתקבל לא בשעה שהדם רותח, לא מהבטן אלא מהראש, תוך הבאה של שיקולים רבים ומגוונים
