רק אחרי יומיים של שיטוטים במקום שבו אירע האסון הנורא פורסם לפתע סרטון שתיעד במקרה את הרגע. זה שכל מה שהיה לפניו כנראה לא יחזור. זה דבר אחד לשמוע סיפורים ועדויות מהתופת, לשבת עם אנשים שכבר שלושה ימים לא מצליחים לעצום עין בגלל מה שראו ושמעו, זוועות שאדם לא אמור ולא צריך לראות, זעקות שבר של אמהות שפילחו את לבבות כל האנשים גם של אלו הקשוחים ביותר. ואז לראות את הסרטון.
כי בסוף, מזקק הסרטון הזה את התופת בכמה שניות: הנה נערה לבושה בחולצת כדורגל בצבע תכלת שמספרה 10 בגן השעשועים, ניגשת לסלולרי הניצב על הארץ ומסדרת אותו כדי שיתפוס אותה על אחד המתקנים. גינת שעשועים סטנדרטית שיש כמותה כמעט בכל רשות מקומית. מגלשת ילדים שמחופה בגג רעפים מפלסטיק, צינור זחילה עגול שמוביל למגלשה נוספת ומעל יריעת בד מתוחה שחוררה במתכוון, כדי לאפשר כניסת אור ואוויר.
6 צפייה בגלריה
(פינת ההנצחה במקום נפילת הטיל. "גם האחים שלנו מהגליל יודעים שאצלנו יש חיים אחרים" | צילום: אפי שריר)
זה כפר ציורי למרגלות החרמון שגם עתה, בשיא הקיץ ששובר שיאי חום, יש בו אוויר. אוויר שמשיב אותך לחיים, שעושה נעים. והשעה שבה צולם הסרטון, קצת אחרי שש בערב, היא בדיוק השעה שבה השמש כבר מתחילה לנטות מערבה, מפנה את מקומה לאוויר של צפון הגולן, 1,200 מטר מעל פני הים. על האוויר הזה עוד נדבר בהמשך, כי חלק מהאנשים יאמרו שמאז האסון גם החום נהיה כבד ואין משבי רוח נעימים, כאילו אזלו כאן החיים.
ובסרטון נשמעת לפתע אזעקה, וכעבור שתי שניות נראה רשף אש מכיוון מגרש הקטרגל הסמוך. הבזק שנתפס לשבריר שנייה ולאחריו מתחילה מהומה. שום דבר לא מכין אותך לרגע הפיצוץ. לרגע שבו באחת החיים משתנים, חלקיק הזמן הזה שבו ניסו מי שהיו במקום להבין מה אירע, לרגע שבו הילדים שהיו שם לבד ללא הוריהם, עמדו מול האסון הבלתי נתפס.
השודד והסולטן
מה אנחנו היהודים יודעים על הדרוזים ועל קונפליקט הזהות שבו הם חיים? יש את הדרוזים מהגליל ומרכס הכרמל ואת הדרוזים מהגולן. הם אחים בדם, חולקים אותן דת ותרבות, אבל יש ניואנסים שמבדילים ביניהם והם התחדדו באסון הזה.
כובשים תמיד היו חלק מהחיים בגולן. היו הטורקים והיו הצרפתים ואחריהם הסורים. סוריה עם ג'בל א-דרוז שחיים בו מאות אלפי דרוזים, והעיירות ג'רמאנה וא-סווידא והכפר חַדַר שיושב ממש מתחת לחרמון שהדרוזים תמיד קראו לו ג'בל א-שייח'. ג'בל א-שייח' בגלל כיפת השלג הלבנה שמכסה את פסגתו בחודשי החורף ותחילת האביב, כמו הלאפה הלבנה לראשם של נכבדי העדה, השייח'ים.
זה מקום שבו האגדות וההיסטוריה לפותות יחדיו. תחילה הייתה עין קנייא במאה ה-14. במג'דל לא היה כלום. ישב שם עבריין שלא ראה בעיניים, קרימינל בשם אל-עבד שהיה שודד שיירות סוחרים. איפה שנמצא היום מושב נווה אטי"ב היה אז כפר מוסלמי בשם ג'ובתא א-זית. אנשיו פנו למנהיג הדרוזים בהרי השוף, הסולטן פח'ר א-דין אל-מעני, וביקשו ממנו שישלח מישהו שיוריד את אל-עבד. הסולטן שלח לוחמים ממשפחות בריק ופרחאת ששמן יצא כלוחמים עזי רוח. אל-עבד חוסל.
זה היה בסוף המאה ה-16 ובתמורה קיבל הסולטן מאנשי ג'ובתא את האדמה שעליה הוקמה מג'דל שמס, מגדל השמש. משפחות פרחאת ובריק היו הראשונות כאן בכפר ומהן הוקמה בוקעתא ואחריה מסעדֶה. זה היה לפני מאות שנים, אבל הסיפורים האלו נוכחים כאן כמו האמונה בגלגול נשמות.
הגענו ביום שני, זמן קצר לאחר לווייתו של הילד ג'יווארה איברהים בן העשר מעין קנייא. יומיים הוגדר נעדר עד שגופתו זוהתה במכון לרפואה משפטית. יום קודם לכן נערכה הלווייתם של 11 הילדים ההרוגים ממג'דל שמס: פג'ר ליית אבו-סאלח, 16, אמיר רביע אבו-סאלח, 16, חאזם אכרם אבו-סאלח, 15, ג'ון וודיע איברהים, 13, איזיל נשאת איוב, 12, ויניס אדהם ספדי, 11, יזן נאיף אבו-סאלח, 12, אלמא איימן פחר א-דין, 11, נאג'י טאהר חלבי, 11, מילאר מועדאד שאער, עשר, נאזם פאחר סעב, 15.
בכיכר שמתחת למקום האסון, זו הסמוכה למרכז התרבות והספורט, התגודדו כמה עשרות תושבים שהשמיעו קריאות נגד ראש הממשלה נתניהו שהגיע לביקור. קבוצה גדולה של לובשי חולצות שחורות קראה: "ברא! אִטלע ברא! אִטלע ברא!" (החוצה! צא החוצה!). שתי נשים אחזו שלט שעליו כתבו בטוש "War criminal".
והיה אחד עם חולצה צהובה ועליה סמל חטיבת גולני ומתחתיו הכיתוב "גולני שלי", והוא עמד ממש על מחסומי המשטרה וצעק הכי חזק: "נתניהו יא פחדן, איפה הביטחון? למה בלבנון ישנים בשקט, אה?..." עד שאישה בחולצה שחורה צעקה עליו בערבית: "אל תצעק בשמנו, אל תבקש מלחמה על הגב של הילדים שלנו, אנחנו לא רוצים שיהרגו ילדים אחרים". החלה מהומה, ואנשים צעקו ודחפו והיו מי שהפרידו כי העסק איים להתלקח לתגרת ידיים.
אריאל במקום דמשק
לסעאדה ספדי, 57, תושב מסעדה, יש שני בנים בגולני. הגדול השתחרר לפני כשנה ושירת במלחמה במילואים, הקטן עדיין בסדיר, לחם במוצב כיסופים ב-7 באוקטובר. השירות בצה"ל נדיר מאוד בקרב הדרוזים בגולן. מלחמת האזרחים בסוריה וסגירת מעבר קונייטרה למעבר דרוזים מהגולן ללימודים בדמשק האיצו את תהליך ההיטמעות של הצעירים בחברה הישראלית. הם לומדים בחיפה, תל-אביב וירושלים, אפילו באוניברסיטת אריאל, מבקשים לעצמם את אותם חיים שיש לנו הישראלים.
על התהליך הזה אפשר ללמוד מהנתונים של רשות האוכלוסין וההגירה. נכון לקיץ 2023, 19.5 אחוז מתוך כ-24 אלף התושבים בארבעת הכפרים הדרוזיים בגולן התאזרחו, כלומר קיבלו אזרחות ישראלית. חמש שנים קודם לכן, בקיץ 2018, עמד מספר בעלי האזרחות בקרב הדרוזים ברמת הגולן על ארבעה אחוזים בלבד. "העניין הזה של הגיוס לצבא עדיין שנוי במחלוקת כאן", אומר ספדי, "יש על זה ביקורת אבל היא הולכת ופוחתת".
במהומה שקמה בעקבות הדרישה של ספדי לתגובה ישראלית בדמות תקיפה בלבנון, היו שצעקו: "הוא מהגליל, הוא לא מהגולן". ספדי שואל מה הבעיה עם זה. "נכון, נולדתי בחורפיש. אבא שלי נולד במג'דל ובשנת 55' ערק מהצבא הסורי וירד לגליל. ב-68' חזרנו משם לגולן. רוב חיי אני דרוזי מהרמה".
זה בדיוק העניין. הגעת לפה עם אזרחות ישראלית, רוב הדרוזים ברמה לא מרגישים ישראלים, לפחות לא בזהות הלאומית שלהם. הם לא רוצים שישראל תצא למלחמה בשמם.
"זה מה שהם יגידו למצלמות. אני לא מכיר אחד, אחד! שמוכן שישראל תעבור על הרצח הנורא שהיה פה בשתיקה".
את ההתנגשות הזו ראינו בסיטואציה אחרת, גם היא אירעה באותה כיכר, סמוך לביקור ראש הממשלה, כשאחד התושבים התראיין לערוץ 14. הוא נדחף על ידי כמה אנשים בדיוק כשאמר "ממשלת ישראל מפקירה את הביטחון שלנו". "אל תדבר בשמנו, אל תעז לדבר בשמנו", צעקו עליו כמה אנשים שפוצצו את הראיון. היו שניסו להכותו אבל שניים אחרים הדפו אותם. אחד המבוגרים תפס בזרועו ושיכנע אותו לעזוב את המקום. רצנו אחריו.
קוראים לו סמיר חלבי, הוא בן 42, גר כבר שמונה שנים במג'דל שמס. "במקור אני מדליה", אמר, "אולי בגלל זה אומרים שאני לא מכאן. אני לא דיברתי בשם אנשי מג'דל, אלא בשם תושבי הצפון כולו. התכוונתי לומר שהצפון הופקר כולו, לדבר בשם כל הצפונים שהמצב הביטחוני הזה גורם להם להרגיש לא שייכים למדינת ישראל".
הדרוזים ברמת הגולן, לפחות רובם, לא מרגישים באמת שייכים למדינת ישראל.
"אני יודע שכועסים עליי, בגלל זה אני מדבר בזהירות. הקפדתי לא לדבר בשם תושבי מג'דל למרות שאני גר וחי פה".
לא מצליחים להירדם
רפיק ספדי שאל מה המוצא שלי. "אם אתה ממוצא רומני אתה לא יכול פתאום להיות מרוקאי. תימני לא יכול להיות רוסי. כמו שאי-אפשר לשנות אותך אתה לא יכול לשנות אותנו. אתה לא יכול לשנות את האדמה הזו גם אם תהיה פה 300 שנה. אנחנו הדרוזים מהגולן לא בחרנו להיוולד כאן, המקום הזה בחר בשבילנו.
"אני חי פה ואני תושב ישראל, משלם מסים בדיוק כמוך. אבל אם אתה שואל אותי, אני לא רואה עצמי ישראלי ואני לא רוצה שתשתמש באסון הכבד שלי בשביל לשפוך עוד דם".
הוא בן 58, היה תינוק בן שנה כשהרמה נכבשה במלחמת ששת הימים. עלינו אליו הביתה, קומה שלישית בבניין עם מעלית. ביקשנו שיפתח חלון כדי שייכנס קצת אוויר לסלון. "אין בחוץ רוח מאז יום שבת בערב", אמר בלקוניות, "זה כמו נגמרו החיים כאן. אני לא אוכל ולא שותה מאז שראיתי מה שראיתי. אני גם לא מצליח להירדם. ראיתי ילדים מפורקים, הזוועות לא עוזבות אותי. אני צריך טיפול. ועל התחושות הקשות שיש כאן לכל אחד יש מי שבאים ומבקשים שיעשו מלחמה על הגב שלנו. הדרוזים של רמת הגולן לא מסוכסכים עם אף צד. תשאירו אותנו בצד, אל תערבו אותנו".
חיזבאללה הם אלו שעירבו אתכם ברגע שירו לפה טיל שהרג 12 ילדים.
"אותי לא מעניין חיזבאללה. אנחנו אזור שקט, תראו איזה נוף יש לי מהחלון", הצביע לעבר הגבעות והבוסתנים שבצד הסורי, "אנחנו פשוט לא רוצים להיות חלק מהמלחמה הזו. היא לא שלנו".
פאדי מרעי, שכנו של רפיק, לא מבין מה הבעיה שאנשי הרמה לא רוצים שישראל תנקום בשמם. "גם האחים שלנו מהגליל יודעים שאצלנו יש חיים אחרים", הוא אומר, "אצלנו אין נשקים. לא יורים אחד על השני. יותר מ-40 שנה אולי לא הייתה פה דקירה. וכשאני אומר פה אני לא מתכוון רק למג'דל שמס אלא לכל ארבעת הכפרים. פה כולם חיים בשלווה. למה לא רצינו את סמוטריץ' פה ולא את נתניהו? כי הם באים לעשות מסיבה מהאסון שלנו. אנחנו לא רוצים שהדם של הילדים שלנו יהיה דלק למלחמות. אתה מדליה ורוצה נקמה, תתראיין מדליה ותדבר בשמך. אתה לא מייצג אותנו, אנשי הגולן. אנחנו רוצים שהמיקוד יהיה על המוות המיותר של הילדים. שכל מה שהם רצו זה נורמליות. הלכו לשחק כדורגל במגרש ושם הרקטה תפסה אותם".
מגן ימני תותח
בערב התקבצו צעירים במגרש הקטרגל שבו נקטלו הילדים. שני לילות חלפו מאז האסון ומג'דל שמס התקשתה להירדם. נערים ומבוגרים ישבו על כיסאות פלסטיק לבנים ושתקו. זה היה יום לפני החיסול של בכיר חיזבאללה פואד שוכר בביירות והחיסול של איסמעיל הנייה בטהרן, עדיין לא היה חשש ממלחמה אזורית. המיקוד היה באבל הפרטי של המקום הקטן הזה.
מטבע הדברים, תשומת הלב התמקדה במגרש הדשא הסינטטי שבו נפלה הרקטה. אבל בצמוד לו יש מגרש כדורגל גדול עם דשא אמיתי שבו מתאמנת הקבוצה המקומית מליגה ב' צפון א', בני-ממב"ע, חיבור האותיות הראשונות בשמות הכפרים: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא. לשם הילדים ששיחקו במגרש הקטרגל כיוונו, לשחק במגרש הגדול יום אחד.
לא היה פשוט להקים את מועדון הכדורגל הזה. ווג'די קיש, 40, חבר הנהלת המועדון, אומר שבגולן הכדורגל הוא כמו הפוליטיקה. "זה עניין מורכב מאוד. אנשים לא רצו שתהיה לנו קבוצת כדורגל רשומה בהתאחדות הישראלית. אמרו שזה ישראליזציה וזה נורמליזציה, כל המושגים האלה שנגמרים בזציה. רצו שנמשיך לשחק בינינו לבין עצמנו. ובכל זאת הלכנו עם האהבה שלנו לכדורגל, אני ועוד כמה שותפים לדרך והקמנו את המועדון, אמרנו לכולם שבני-ממב"ע תתעסק נטו בכדורגל בלי שום נגיעה בפוליטיקה.
"הקבוצה קמה בעונת 2015- 2016 ופיספסה את העלייה מליגה ג' לליגה ב' במחזור האחרון. הפסדנו 3:1 לבני-ג'וליס. אחר כך הצלחנו לעלות לליגה ב', ובעונה הבאה הגענו לשלב 32 הקבוצות האחרונות בגביע המדינה. רגע השיא של המועדון היה במשחק נגד מכבי ת"א".
6 צפייה בגלריה
הילדים חולקים כבוד לחבריהם שנרצחו. "מי ירצה לשחק במקום הזה? אף אחד" | צילום: אפי שריר
איך נגמר?
"החזקנו מעמד עד הדקה ה-70 ובסוף הפסדנו 3:0. מאותו משחק אין אוהד כדורגל שלא מכיר אותנו. זה גרם לנו להגדיל את השורות. היום יש לנו 200 שחקנים בקבוצות הילדים, נערים, נוער ובוגרים. שמונה קבוצות רק של ילדים ונערים בגילים שונים. הילדים נושאים את עיניהם לבוגרים.
"היה לנו את וויאם עמאשה שגדל בבוקעתא והוא מודל לחיקוי. אז הילדים באים לשחק במגרש, במיוחד עכשיו, בחופש הגדול. היו למועדון שלושה שחקנים בין ההרוגים. אמיר אבו-סאלח מנערים ב' היה שותף לעלייה ההיסטורית של הנערים לליגה הארצית. הוא היה מגן ימני תותח שחזו לו עתיד גדול בכדורגל. ג'ון איברהים שיחק בילדים ג' ונחשב לפוטנציאל ענק, שחקן זריז מאוד, שובב במובן החיובי, באמת ילד מיוחד. חאזם אבו-סאלח שיחק בנערים, עזב לפני שנתיים ושקל לחזור לשחק עכשיו בתום הפגרה. איזה ילד מקסים, תמיד מחייך, אין אחד שלא אהב אותו. וכולם נהרגו באמצע משחק כדורגל".
במדרון של החרמון
עלינו עם קיש לסמיח סמארה, פעיל חברתי תושב מג'דל שהיה שותף להקמת המועדון. הוא גר בשכונה עליונה, במדרון של החרמון, והעלייה לבית שלו כל כך תלולה עד כדי שאתה מפחד שהאוטו יתהפך. הנוף מחניית הבית נדיר. כל בקעת יעפורי נפרסת ממול, בריכת רם והעיזבות שמנקדות את השטחים החקלאיים, גדר הגבול והשטח המפורז שמעברה.
סמארה, 45, אומר שהדור הצעיר רוצה להתקדם בחיים. "ההורים שלנו זכרו את סוריה של פעם. הטלוויזיה הייתה פתוחה תמיד על הערוצים הסוריים וראו סדרות רומנטיות וסדרות טבע. הדור הצעיר ראה בערוצים הסוריים תמונות של רצח עם ופליטים סורים טובעים בים התיכון בניסיון לברוח מהמדינה שלהם. עם של פליטים וילדים רעבים. אז כשאמרו לנו מה פתאום לרשום קבוצת כדורגל בהתאחדות אמרנו, 'אבל שרופאים שלנו יעבדו בזיו וברמב"ם זה בסדר, ושקבלנים מהרמה יבנו בתים בתל-אביב זה בסדר, אבל לשחק כדורגל עם קבוצות מטבריה ומכרמיאל זה לא בסדר? איזה בלגן עשה לנו הכדור הזה, אל תשאל. כמה ויכוחים היו לנו וכמה מתנגדים. ובסוף הכדור הזה הרג 12 ילדים".
הרקטה של חיזבאללה.
"ברור, ברור. אבל הכדורגל נהיה פה כל כך פופולרי ואהוב. לא סתם היו שם במגרש כל כך הרבה ילדים ובני נוער".
קיש חושש עכשיו לעתיד המועדון. "זו מכה שאני לא יודע אם נצליח להתגבר עליה", הוא אומר, "אשתי למשל אמרה לי שהיא לא מוכנה לשלוח את הילד לאימון במגרש כל עוד נמשכת המלחמה. הוא משחק בטרום ב' והיא אמרה לו: 'שכח מכדורגל'.
"המועדון ממש בסכנה קיומית. אנשים לא ירשמו את הילדים שלהם לעונה הקרובה. תשמע, נפלה פה רקטה בתוך מגרש כדורגל. היא רצחה ילדים ששיחקו באותו רגע עם כדור. אין דבר אכזרי ומפחיד מזה. אבל אנחנו לא נרים ידיים. המועדון הזה יילחם על הקיום שלו. זה לא רק עניין פורמלי של רישום. אנחנו נבקש מההתאחדות הקלות, שילכו לקראתנו למשל עם תאריך הגג לרישום. שיאפשרו לנו להאריך את זה בכמה שבועות. נצטרך לדבר עם הורים. אני חושב עכשיו שתהיה לנו בעיה עם מאמנים. אני לא בטוח שמאמנים יהיו מסוגלים לחזור לעבוד. כבר עכשיו יש לי שני מאמנים שלא יחזרו לאמן. הם שניהם בטראומה, אחד מהם גם נפצע. מילא הם, אתה חושב שקבוצות ילדים מלמטה, מטבריה ומראש פינה, יבואו לשחק פה אחרי מה שקרה?"
לאף אחד מאיתנו לא הייתה תשובה. ירדנו בחזרה למרכז הכפר, למגרש שבו כולם מתגודדים סביב תמונות הילדים וזרי הפרחים. "אם אני ראש המועצה אני הורס את המגרש", סינן הנער פג'ר בטחיש, "הורס אותו עד היסוד, לא משאיר ממנו זכר. עושה אנדרטה לילדים שמתו וזהו. לא רוצה שילדים ישחקו פה, לא רוצה להשאיר כלום מהמקום הזה חוץ מאנדרטה. מי ירצה לשחק במקום הזה? אין אחד שירצה".
***
התגובה הישראלית לרצח הילדים במג'דל שמס הגיעה בשלישי בערב. רפיק ספדי אומר שכמו בכל ערב מאז האסון, הצעירים התאספו במגרש הקטרגל מול זרי הפרחים. "שמחה? מה פתאום שמחה!" אמר בטלפון, "יש אצלנו, לא רק במג'דל, בכל הכפרים בגולן החלטה סופית נגד כל סוג של נקמה או קריאה לנקמה. הדם של הילדים שלנו הוא לא סיבה להרוג תמורתו אדם אחר. נכון, שילמנו מחיר כבד, אבל זה לא אומר שמישהו צריך לשלם בחייו על הדבר הזה. אנחנו מבקשים מכולם, במיוחד עכשיו עם כל המתיחות אחרי מה שהיה בביירות ובטהרן, תשאירו אותנו מחוץ למלחמה הזו".
