קשה היה שלא להתרשם אתמול מהתגובות המדודות של המדינות הערביות המתונות לחיסול המדויק בטהרן. אף אחד לא הזיל דמעות על חיסולו של הנייה או על איראן, שבשטחה התבצע ה"פשע" ומיהרה להישבע ש"ישראל תשלם את המחיר". בהחלט חומר למחשבה על הנסיבות, ההפתעה וההצהרות. איראן, שימו לב, אפילו לא הציעה אבטחה מינימלית להנייה. רק שומר ראשו נכנס איתו לדירת המסתור בצפון טהרן, וחוסל ביחד עם הבוס. האמת? משעמם לקרוא את ההודעות הלקוניות של משרדי החוץ, לעומת מה שבאמת מעניין את גופי המודיעין.
בשבועות האחרונים נפוצו ידיעות על כוונת קטאר להוציא את הנהגת חמאס משטחה ולהעבירה לטורקיה. רק שם, תחת שלטון ארדואן, הסכימו לקבל אותם. לסעודיה, לירדן, למצרים, לאיחוד האמירויות וגם למרוקו יש חשבון ארוך וצורב עם תנועת "האחים המוסלמים" שיצרה את חמאס. אסור לשכוח את השנה הדרמטית שבה מצרים נשלטה בידי חבר מוצהר בתנועת "האחים", מוחמד מורסי. הוא גורש מהארמון בהוראת הנשיא המכהן, עבד אל-פתאח א-סיסי, הועמד לדין, מת בהפתעה בבית המשפט והובא לקבורה מצומצמת בלי טקס ממלכתי, אפילו בלי דגל מצרים על הארון.
הנייה, שמילא תפקיד רשמי בחמאס העזתי, עבר לדוחא במעמד של שר חוץ, ולמד מהר מאוד ליהנות מתפנוקי החיים הטובים בנסיכות קטאר. פעמיים פגשתי אותו. הפעם הראשונה הייתה ביציאה ממכון הכושר במלון שרתון המפואר בדוחא, הייתי עם קבוצת עיתונאים ערבים והמתנתי בצד כשהתקשורת הקיפה אותו. אחד משומרי ראשו הצביע עליי ולחש לו באוזן ש"זאת ישראלית". הנייה התקפל מיד והסתלק. בפעם השנייה, במסעדה מפוארת בדוחא, לחצו עליי להתקרב ולהציג לו שאלה. "לא ילך", אמרתי, והנייה במקביל הודיע: "אין מה לדבר עם ההיא".
מצרים, סעודיה, בחריין, ירדן ומרוקו, ובמידה לא מבוטלת גם אבו-דאבי - מנהיגת שבע הנסיכויות במפרץ - מנהלות, לא מהיום, מלחמת חורמה בתנועת "האחים המוסלמים". א-סיסי ממשיך להציב כוחות משטרה מיוחדים ליד מסגדים בעייתיים. אם נחשפת פעילות אסורה, זורקים את משתתפי ההתכנסויות הסודיות לבתי הסוהר, בתנאים משפילים. חלקם מוצאים את מותם, ואחרים מצליחים לברוח.
בירדן נאסרה פעילות "האחים". רק חאלד משעל מקבל אישור כניסה פעם בשנה, לביקור משפחתי מגובה במצלמות. במרוקו יצא מנשר אזהרה חריף נגד חמאס, ובסעודיה, שפירסמה אתמול הודעה לקונית על החיסול, לא מזכירים את שמו של הנייה בתקשורת. יורש העצר מוחמד בן סלמאן לא שוכח ולא סולח על ההוראה שנתן הנייה לתושבי עזה לתמוך בחות'ים בתימן, לנופף בסיסמאות החות'ים ברצועה ולתלות את תמונות המנהיג החות'י בכניסה לחנויות המכולת ברחוב הראשי.
במשרדי המודיעין בכל אחת מהמדינות הערביות המתונות, כמו בשגרירויותיהן בטהרן, מנסים להעריך - נכון יותר לנחש - איפה תתבצע פעולת הנקמה האיראנית, נגד איזה יעד ישראלי. כמו אצלנו, גם בבירות העולם הערבי ממתינים לתגובה, וימדדו אותה ואת הנזק שייגרם ליעד בישראל. זה מצב שלא הכרנו: יודעים שתהיה תגובה, לא יכולים לנחש מתי, איפה ומה מטרת היעד.
מעניין יהיה גם לעקוב ולבחון מה יהיה טיב יחסיהן של מדינות ערב המתונות עם אותה מדינה שכנה לאיראן, שאסור לציין את שמה המפורש, אלא כמי שממנה הגיחה התקיפה המדויקת המיוחסת לישראל. עד עכשיו המדינה הזאת נהנית מסיוע כלכלי ממדינות המפרץ וסעודיה. האם יתפוגג? אין סימנים בשטח.
בחדרי חדרים סיפרו לי אתמול על התפעלות מקצועית, שנלחשה במדינות הערביות המתונות, מהפעילות המדויקת של המודיעין הישראלי לכאורה. האם החיסול בטהרן יפגע במאמצי הנורמליזציה עם סעודיה? נאמר זאת כך: בראש ובראשונה ממתינים למבצע הנקמה, ואחר כך תהיה עוד דחייה מהצד של ריאד. אבל יורש העצר בן סלמאן כבר הוכיח שהוא לא נשבר בקלות. מותר לדמיין איך הוא מחכך ידיים בהנאה, על שתי הציפורים שחטפו זבנג סופי. הנורמליזציה עם ישראל תידחה שוב, אבל תישאר על השולחן.
בפעם הראשונה שפגשתי את הנייה הייתי עם קבוצת עיתונאים ערבים והמתנתי בצד כשהתקשורת הקיפה אותו. אחד משומרי ראשו הצביע עליי ולחש לו באוזן ש"זאת ישראלית". הוא הסתלק. בפעם השנייה לחצו עליי להתקרב ולהציג לו שאלה. "לא ילך", אמרתי, והנייה במקביל הודיע: "אין מה לדבר עם ההיא"