"אתמול שרון, בת ה-16 שלנו, הגיעה אליה בוכה בבכי היסטרי באמצע הלילה", מספרת גלי עידן, אשת החטוף צחי עידן ואמא של מעיין, שנרצחה ב-7 באוקטובר: "היא אמרה שהיא מתגעגעת לאבא, שהיא רוצה אותו, שיחזור. שהיא מתגעגעת למעיין, שזה לא הגיוני שלקחו אותה. הגעגוע שלנו נוכח כל הזמן, וכמו רכבת הרים".
גלי מחכה כבר קרוב לעשרה חודשים להזדמנות להתחיל ולשקם את משפחתה. את בתה הבכורה כבר לא תוכל להחזיר, אבל לצחי הם מחכים כל הזמן: "צחי לא היה מאלה שמתלהבים מילדים ברחוב ונמסים - אבל כשהוא הפך להיות אבא, כשמעיין נולדה - זה היה כאילו הוא נולד לזה, תפקיד חייו".
"בתוך דינמיקה של הורים יש לנו מעין חלוקה לא כתובה", היא משתפת: "אני מנקה בתוך הבית והוא בחוץ. הוא עושה את הכביסה ואני מקפלת. כל הזמן אני אומרת לו בראש שלי - 'טוב יאללה, עשיתי הרבה כביסות במקומך, כשתחזור אתה תעשה במקומי'".
"אני מנסה לחשוב איך הוא היה מתנהל עם הילדים", היא תוהה בגעגוע: "אם הוא היה מאשר את הפרגולה החדשה שבנינו מחוץ לקרווילה. אני מנסה לתפוס את המקום שלו בינתיים, אבל אני לא מוכנה לתפוס את המקום הזה לנצח. חסר לי בן הזוג שלי, הוא חסר לי בכל דבר. דברים שהיו טריוויאליים עבורנו כמו לשמוע מוזיקה בערב או לשתות איזה דרינק עכשיו אינם, ויש לפנינו בור, תהום שנפערה".
לקיבוץ נחל עוז נותרו בשבי שני חטופים - צחי עידן ועמרי מירן. הקיבוץ מחולק בין קהילות ברחבי הארץ, כשחלק גדול נמצא במשמר העמק וחלק באזור כרמים. גלי מספרת: "למרות שאנחנו מפוזרים גיאוגרפית, נחל עוז נשארה קהילה כל כך מאוחדת. יש לי מערך תמיכה מטורף, אם זה השכן שמכין לי מרק תימני כי הוא זוכר שאני אוהבת או אפילו העובדה שהשכנים שלנו מנחל עוז נשארו השכנים שלנו. זה נותן קו של שפיות, הילדים נכנסים ויוצאים מהדלתות של הבתים - יש קהילה".
"אני לא יכולה להתחיל לחשוב על לחזור לנחל עוז, אני לא יודעת מה קורה איתי מחר. אני נעה ונדה ואני לא ממוקמת, לא יכולה להתמקם. אני צריכה את הוודאות עם צחי, שנוכל להתקדם עם השבר שלנו, הפרטי. אי-הוודאות קשה מאוד, אות החיים האחרון שהיה לנו מחטופה שראתה אותו לפני שהשתחררה היה לפני 250 יום. ולמען האמת, גם אם היינו מקבלים אות חיים השבוע זה לא רלוונטי - הסכנה מרחפת עליהם שם בכל יום".
ובתוך הכאב וחוסר הוודאות, גלי ושאר משפחות החטופים נעות בין תקווה לאכזבה מעסקת חטופים. בצל תחקירי הצבא שמתחילים להתפרסם לציבור, גלי מספרת שהיא לא עוסקת בכלום, מלבד הרצון לעסקה: "אני לא מחפשת אשמים. זה לא מעסיק אותי, אני כרגע בלחימה אחרת. אם את שואלת אם הופקרנו? הופקרנו. זה קרה. תלמדו מזה ותעשו את מה שאתם יכולים, אני בטוחה שיש עוד קולות שיגידו אולי אחרת. אני אישית רוצה שיעשו את המעשים הנכונים ויחזירו את צחי ועמרי וכל החטופים הביתה".
כך היא מוסיפה, "אני לא עוסקת באם ואילו. מעיין לא תשוב, נקודה. אני נמצאת בלימבו הזה 300 יום. אני לא פוליטיקאית, לא אסטרטגית צבאית, אני בסך הכל גלי - אמא לארבעה ששכלה אחת, ומשפחה של חטוף. מעולם לא חשבתי שאביע דעה על חיסול כזה או אחר - כי אין לי דעה. יש לנו מדיניאים ומצביאים, ואני סומכת עליהם שהם יודעים מה הם עושים כדי לא להוליך אותנו לתהום. אף אחד לא אוהב מלחמות".
