כשהתעוררנו לידיעה על שיגורו לגיהינום של רב-המרצחים איסמעיל הנייה, התכווצה לכולנו הבטן - מהמחשבה על סבלם הנוראי של החטופים ועל סיכוייהם של החיים מביניהם להישאר בחיים.
300 ימים לאחר החושך של שמחת תורה, ושבועיים לפני צום ט' באב, עלינו לומר בכאב ובאימה שהסיקול הממוקד הזה - מרשים וביטחוניסטי ונחוץ לשיקום תדמיתנו ככל שיהיה - מהמר על חייהם של החטופים, לטובת שיקולים צבאיים, ואולי גם פוליטיים. צודקים אולי חלק מהחברים במטה המאבק שגורסים שדווקא חיסולו של הנייה יכול להוות גיים צ'יינג'ר שיתניע בסופו של דבר את מימוש עסקת נתניהו התקועה, ובכך יומר ההישג הצבאי בהישג מוסרי, אנושי, ערכי, ובהמשך גם מדיני. אבל לא אשת צבא אני, וגם לא פוליטיקאית. אני אמא ובת ואישה ואחות ואזרחית תשושה, והבטן שלי מתהפכת וכל הגוף שלי מתקפד כשאני חושבת על החטופים החיים והסובלים את אכזריות המרצחים באפלת המנהרות, בדיוק כפי שהתהפכה לי הבטן וגופי התכווץ כשחשבתי על העינויים ההולכים ומתעצמים שהחטופים ודאי עוברים לאחר המהומות בבסיס שדה תימן.
כך או כך, חובה שהשבת החטופים תהיה הנושא המרכזי על סדר היום והלב שלנו - כיחידים וכאומה, בדיוק כפי שדורשת כעת עינב צנגאוקר, שזעקותיה הפכו לצפירת קיומנו: "מקומם של ראשי מפלצות חמאס הוא בגיהינום, אבל אסור שסיכול הנייה יביא לסיכול העסקה ויגזור גזר דין מוות על יקירינו בשבי".
ולכן, גם כאשר לא ברור אם בכלל יהיה עם מי לדבר בצד השני במצב הנוכחי, חובה עלינו להשאיר את העיניים על מימוש העסקה, וזאת למרות שמוכח כבר לאורך זמן שאת ממשלת ישראל זה לא בדיוק מעניין. ובדיוק בשל כך, בעיקר בתוך פגרת הקיץ המבישה של הכנסת, בעיקר כאשר אויבנו מתודלקים לא רק בשנאה עתיקה אלא גם בנקמה טרייה ויוקדת, ובעיקר כאשר לחברי הקואליציה העלובה דחוף יותר להבעיר אנרכיה מסוכנת ולשלוח את חיילי צה"ל לתקוף את חיילי צה"ל - כי מה שווים הצבא וכוחות הביטחון ומערכת החוק והתקשורת החופשית (בינתיים) אם אי-אפשר לשלוט בהם - על כולנו להתגייס לצבא החטופים ולהמשיך ללחוץ.
ללחוץ כדי לשמור על ערך חיי אדם מעל לכל בדמוקרטיה האחרונה והמחוררת של המזרח התיכון, ולא להפוך להיות תמונת מראה מגדילה של אויבנו - לא בהתעללות באסירים, לא בחלוקת בקלאוות אחרי חיסולים ולא בהפקרת חיי שבויים וחטופים. כי מרהיבים ומדויקים וחשובים ביטחונית ככל שיהיו מבצעי החיסול של אויבנו השפלים, בסופו של דבר, את מקומם הארור בהיסטוריה יחליפו טרוריסטים אחרים. אבל אם חלילה החטופים לא יחזרו מהמנהרות, הפצע הזה ידמם בנו לדורי דורות, ולנצח נלבש את שמלת האבל ואת ארשת החידלון.
מדינות דמוקרטיות, מנוהלות, מתפקדות, אחראיות, כאלה ששווה לחיות בהן ואולי אף למות למענן - דואגות לאנשיהן באוויר, בים, ביבשה ובמנהרות. אנרכיות שבהן האספסוף הוא שקובע את סדר היום - מפקירות את האזרחים שלהן, ממש כמו שיורקים מסטיק ישן. עדיין בידינו לבחור היכן נרצה לחיות.
