בשוך הנבחרת האולימפית שלנו ולחיצות הידיים עם היפנים, זה תקין לומר, כאילו ברמה העקרונית, שהכדורגל של האולימפיאדה לא מרגיש כמו הדבר האמיתי? לשחק בהגבלה של עד גיל 23 פלוס שלושה חריגים, זה כמו לשחק כדורגל בשתי נגיעות ולנגוח רק עם הרקה השמאלית. בגלל זה אפשר להבין את אלו שבעד להוציא את הכדורגל מהאולימפיאדה. אם מדינה לא יכולה להציב את 11 המובחרים שלה על הדשא – התחרות היא לא בין הטובים בעולם. מישהו יכול להעלות על דעתו הדיפת כדור ברזל לכאלו שנולדו בין ינואר לאמצע יוני בלבד? או 100 מטר פרפר למזלות מים בלבד? אם אי אפשר לעשות את זה הכי מהר, הכי גבוה, הכי חזק – זה לא רוח האולימפיאדה, ואולי עדיף לא לעשות בכלל.
זה לא שאם הטורניר היה נטול הגבלות גיל, היינו מפרפרים את מאלי ופרגוואי, ומדלגים שלב אחרי מנוחה קלה להרכב הראשון. עם הבוגרים כנראה לא היינו מעפילים לאולימפיאדה מלכתחילה, ועדיין הנבחרת האולימפית הייתה אכזבה. איתי שכטר, שפירשן את משחקי הנבחרת האולימפית, העביר טוב מכולם את התחושות. קל לבקר אותו. הוא שכונה על מלא. ועדיין, עם סטופקס או בלי, המשחק בוער בו. הרגשת שיש פה פרשן שרוצה יותר מאלו שבמגרש. שהיה שווה לרשום אותו כחריג גיל. ואולי, בעצם, זה הסיפור: בקיץ שעבר ראינו מהדור הצעיר בעיקר רצון. זה היה הקסם. ועכשיו זה התפוגג.
פה ושם עשינו צעדים, כלומר שיוטים לעבר הפודיום - אבל בשורה התחתונה עוד יממה עברה על כוחותינו ללא מדליה. בתוך עמנו ושלל מלחמותינו אנחנו חיים. מכירים את הציפיות. ובכל זאת, הרעיון המוצלח ביותר כרגע הוא לשחרר. אלה לא ימים רגילים. מה יהיה, יהיה. את הניסוח הטוב ביותר להצעה הזו אפשר היה למצוא בפוסט שפירסם איתן עזריה, פעם מגן ימני במכבי חיפה והיום מאמן מנטלי עם ארבע אליפויות: "אתם לא חייבים להביא לנו שום מדליה - והמורל שלנו לא על הכתפיים שלכם! אם תביאו מדליה כולנו נתמלא בגאווה, אבל אל תיפלו לפח הציפיות המשתק ותקחו על הגב שלכם את תיקון העולם של המדינה שלנו". "רמת העוררות של ספורטאי באולימפיאדה גם ככה בשמיים", הוא הסביר לי אתמול. "הם לא תיכננו להיות באולימפיאדה בזמן מלחמה, אבל הלב הישראלי שלהם רוצה לנצח בשבילנו".
גלגול או שניים עברו, אבל בנובמבר האחרון, כחודש אחרי השבת ההיא, הנבחרת יצאה למשחקי העלייה ליורו. המוטיבציה פילחה את האטמוספרה, חצתה את שביל החלב. מה לא גויס למאמץ הלאומי – הדגל, ההמנון, הביחד ננצח. השחקנים לא נשמו מרוב מוטיבציה. עזר? זוכרים איך נראינו? עוד סיבה לשחרר.
ראיתם אולי את הסלפי המשוגע מאזור החיוג של טניס השולחן? זה שבו צפון-קוריאנים ודרום-קוריאנים (וגם סינים) התקבצו עם המדליות לפריים משותף? זה היה מרגש, ומעורר השראה וגם צובט בלב. כי גם לנו מגיעה תקווה סמלית כזאת. בסלפי, בתמונת לוויין מטושטשת, במה שלא יבוא. במיוחד בימים כאלה. במיוחד באירוע כזה. מגיעה לא פחות ממדליה.
