ואולי צריך להתחיל מההצהרה לעיתונות אמש של אחד המועמדים לרשת את איסמעיל הנייה, בכיר חמאס ח'ליל אל-חייה ששוחח עם עיתונאים בטהרן. לדברי אל-חייה חמאס ואיראן אינן מעוניינות במלחמה אזורית. במקביל הודיע חיזבאללה רשמית שבכיר הארגון, פואד שוכר, נהרג בתקיפה הישראלית בביירות. מכאן ש"ציר הרשע" המפורסם – חיזבאללה, חמאס ואיראן – מחויב להגיב כעת נגד ישראל וכדברי אל-חייה "להעניש אותה", אך מבלי לגרור את האזור למלחמה כוללת.
טהרן מודעת היטב לכך שאם יהיה מדובר בפעולת נקם שתביא להתלקחות כוללת בין ישראל-איראן-חיזבאללה, האיראנים שקרובים יותר מאי פעם ליכולת גרעינית, עשויים לגלות שפרויקט הגרעין שלהם, יספוג את הנזק הכבד ביותר. ייתכן שהמחשבה הזו גורמת לאיראנים להרהר לא פעם ולא פעמיים באופן התגובה שלהם נגד ישראל.
אופן הביצוע של חיסול הנייה מעורר התפעלות: דירת מסתור של משמרות המהפכה האיראניים בלב טהרן מותקפת בטיל או בטילים מסתוריים, ורק הנייה ושומר ראשו נהרגים. הביצוע המדויק והמודיעין מעידים על יכולות יוצאות דופן.
האירוע הזה מזכיר חיסול אחר, מפברואר 2008, של "רמטכ"ל" אחר של חיזבאללה שחוסל אז, עימאד מורנייה. האיש שהיה מבוקש במשך 26 שנים, חשב שהוא נהנה מחסינות בלב הבירה הסורית דמשק, ושהה בדירת מסתור בכפר סוסא, שכונת יוקרה של העיר. מכונית תופת שהמתינה לו ביציאה מדירת המסתור, הביאה לחיסולו. אולם במקרה ההוא, מורנייה בא ויצא מדמשק במשך שנים. כלומר למי שביצע את החיסול היו חודשים, אם לא שנים, לאסוף עליו מודיעין מדויק. במקרה של הנייה מדובר בביקור יחסית יוצא דופן, במסגרת טקס ההשבעה של הנשיא האיראני החדש, מסעוד פזשכיאן. הנייה תועד שלשום מתחבק ומתנשק עם פזשכיאן, מניף את אצבעותיו לסמל ניצחון וחוגג את האירוע. הוא לא התגורר בטהרן ולא שהה שם זמן רב ובכל זאת, הגוף או המדינה שביצעו את התקיפה ידעו לומר בדיוק היכן הוא נמצא ומי שוהה עימו.
החיסול מהווה מכה מורלית לא פשוטה לחמאס, בוודאי כאשר מסתכלים על רצף החיסולים האחרונים נגד הנהגת הארגון. בזה אחר זה, שלל הבכירים, מהזרוע הצבאית (מוחמד דף ושלל המח"טים) ומהזרוע המדינית (סאלח אל-ערורי, סגנו של הנייה שחוסל בדירת מסתור בדאחייה של ביירות), מחוסלים במה שנראה כפעולות ישראליות. הציבור הפלסטיני שחגג את 7 באוקטובר ואת "הניצחון" על ישראל, מגלה שגם חמאס פגיע ושביר. אי-אפשר להסתיר זאת יותר, אי-אפשר להתהדר בניצחון על ישראל.
עזה משלמת וגם צמרת חמאס משלמות מחיר כבד בשל שיגעון הגדלות של יחיא סינוואר וחבריו בעזה. סינוואר בשנים האחרונות הצליח להפוך את הנייה למנהיג סמלי יותר, שאולי נושא במשרה הבכירה ביותר בתנועה אבל בפועל לא הייתה לו השפעה דרמטית על המתרחש בעזה. הוא אמנם היה חלק מהנושאים והנותנים מול הקטארים והמצרים בכל הקשור לשחרור החטופים, אך ההחלטה הייתה ונותרה בידי סינוואר.
בין סינוואר לבין הנייה היו יחסים סבירים למדי כל השנים. שניהם ילידי רצועת עזה ולכן ביקשו לנטרל את המתחרים בקרב הנהגת חמאס בחו"ל או בגדה המערבית (ח'אלד משעל, אל-ערורי ואחרים). ועדיין, צריך לזכור, הנייה היה ונותר פוליטיקאי שהפך עם השנים לפוליטיקאי מושחת ונהנתן. הוא שאף להיות הנשיא הפלסטיני ביום מן הימים ולמרות שהתנתק מעזה ועבר לחיי המותרות בקטאר, הוא עדיין נהנה מתמיכה עצומה בציבור הפלסטיני. הוא נחשב בתוך חמאס לפרגמטיסט בהשוואה לסינואר ודף ועדיין, ב-7 באוקטובר טרח להצטלם כשהוא מתפלל ומודה לאללה על הטבח ביהודים. סינוואר לעומת זאת, היה ונותר פעיל טרור ואיש שטח בכל רמ"ח איבריו שאינו מהסס לרצוח אנשים במו ידיו. הנייה לא היה כזה. הוא הפך מכדורגלן, לסטודנט באוניברסיטה האיסלאמית בעזה ומשם כבר נכנס לפוליטיקה המקומית מיד עם הקמת חמאס והיה חלק ממועצת הסטודנטים של חמאס. לימים שימש גם כמנהל האדמיניסטרטיבי של האוניברסיטה האיסלאמית.
אחרי שחרורו של מייסד חמאס, השייח' אחמד יאסין, מהכלא (בעקבות ניסיון החיסול הכושל של ח'אלד משעל) הפך הנייה למנהל לשכתו, וכך בעצם הכרתי אותו אישית. נפגשתי עימו כמה פעמים בעזה, גם לאחר שהתמנה להיות ראש ממשלת חמאס בתחילת 2006. הוא שמר תמיד על נימוסים, גם מול התקשורת הישראלית, אך מעולם לא הסתיר את דעותיו הניציות באשר לעתידה של מדינת ישראל שלגביה חזר והדגיש שסופה קרב.
עכשיו חמאס מוצא עצמו בנקודת חולשה דרמטית. זו הזדמנות יוצאת דופן לחתור לעסקה בתנאים נוחים לישראל. לרבות מהנקודות הבעייתיות ובכלל זה סוגיית השליטה על ציר פילדלפי והנוכחות בציר נצרים, נמצאו פתרונות יצירתיים בעזרת גורמים אחרים. אולם מדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אמש ניכר היה שעסקה או סיום המלחמה, אינם עומדים בראש מעייניו. הוא חותר לעוד הישגים צבאיים נוסח חיסול שוכר, בתקווה שאלה יסייעו לו לשרוד בתפקידו.
טהרן מודעת היטב לכך שאם יהיה מדובר בפעולת נקם שתביא להתלקחות כוללת בין ישראל-איראן-חיזבאללה, האיראנים שקרובים יותר מאי פעם ליכולת גרעינית, עשויים לגלות שפרויקט הגרעין שלהם, יספוג את הנזק הכבד ביותר
