קצב האירועים בישראל בלתי נתפס. פעם חודשי הקיץ נחשבו לעונת המלפפונים, עכשיו בשבוע נכנסות חדשות של שנה. בין רצח 12 ילדים תמימים באמצע משחק כדורגל בשבת שעברה לחיסול של איסמעיל הנייה, ישראל הספיקה עוד סיבוב מבעית של מלחמה פנימית. הפעם היו אלו אלפי מפגינים פורעי חוק בהובלת חברי כנסת ושרים שפרצו לבסיסים צבאיים בשביל למנוע חקירה של חיילי מילואים החשודים בהתעללות במחבל.
בערב ההוא, התמונות מבית ליד ושדה תימן פירקו את כל הכאבים והצרות של החברה בישראל לגורמים ראשוניים: זיהוי של אויבים מבפנים במקום התמודדות עם אויבים חיצוניים, מאבקים בין הרשויות השונות באופן מופקר, מנהיגות כושלת ומלבת אש, ואיך בסוף כל דבר יכול להיות מוצדק בטענה תוצרת גן הילדים – הוא התחיל.
1 צפייה בגלריה
מימין: הלר. קשרים עם עמדות אחרות, הר־שפי. להיות ביחד בפצע, ליפשיץ. שהמוות לא יהיה לשווא
רוב מוחלט של אזרחי ישראל צפו בחדשות הללו באימה וחוסר אונים. בלב שבור. אם לשנייה ורבע חשבנו ש-7 באוקטובר היה רגע של התעשתות, מתברר שהמצב הפך מאז להרבה יותר גרוע. ההתפוררות החברתית לצד קריסה וחוסר תפקוד של מוסדות מדינתיים מסוכנים יותר מכל אויב. אבל מה כבר יכול לעשות האזרח הנבוך אל מול ההפקרות הזו? באין הנהגה, לקיחת האחריות האישית היא הכרחית.
כל שיחה שהתחלתם ברשתות – היא באחריותכם.
"יום שני היה היום הכי קשה שהיה לי מאז שלביא נהרג בעזה", מספר ניצן ליפשיץ, שבנו, לוחם עורב גבעתי, נפל ב-31.10 בצפון הרצועה. "היום התחיל מעולה. אבל אז שמעתי על החדשות, על מה שקרה בשדה תימן ובבית ליד, וגם בקבוצת ווטסאפ שכל עניינה סיוע למשפחות של חיילים התחילו המריבות. כמו בדיסטופיה, משפחות שכולות ומשפחות של פצועים רבו אחת עם השנייה, ואני הרגשתי איך אני הולך ושוקע.
"מותו של בני לא היה לשווא רק אם אנחנו לא נהרוג אחד את השני בדרך. הכלל שלי הוא שכל שיחה שאני התחלתי ברשתות היא באחריותי. אני אחראי למחוק תגובות אלימות, אני אחראי למקד את הדיון בעיקר ולא בהאשמות לא רלוונטיות, אני אחראי לא להפיץ קולות מתלהמים גם אם אני מסכים איתם בזווית מסוימת. זה נכון גם לשיחות שאני מצטרף אליהם. אם האש גבוהה, אני שואל את עצמי מה אני תורם ברגע הזה".
חקרו בעצמכם.
אנחנו מוצפים במידע כוזב, חלקי או מוטה באופן בוטה. מדורות השבט כבר לא קיימות, ולכל קבוצה תיבת תהודה משלה. מידע שקרי או מוגזם מופץ בכוונה תחילה על ידי גורמים קיצוניים, ואף על ידי גורמים עוינים מחוץ לישראל. צרכו מידע ממגוון מקורות מידע, השקיעו בקריאה של מאמרים ארוכים ומפורטים, הצליבו עובדות, חקרו מה מתרחש במדינות דומות או התרחש בתקופות דומות בעבר. מצאו את ההבדלים בין התרחשויות שונות, למרות החיבה למסגר את הכל באותו אופן ולטעון ש"הכל אותו דבר" ו"כולם גרועים באותה המידה". האינטרס של הקיצוניים הוא לפרק את מושג האמת ולטעון שלכל אחד יש את האמת שלו. התעקשו להבין מה בדיוק התרחש.
ותרו על השבטיות.
הקיטוב הגואה מייצר סטים של ערכים ואמונות שציבורים שלמים מצדיקים אך ורק בשם הנאמנות לשבט או לקבוצת הייחוס. ציפוף השורות הזה לא מאפשר שום פעולה אזרחית אלכסונית – כזו שחוצה מגזרים, שמבקשת לבחון כל מקרה לגופו, שמציעה לדון לגופה של טענה ולא לגופו של אדם. נזק נוסף של השבטיות הוא דחייה של טענת היריב על ידי האשמתו באותו חטא, וכך לחמוק מהביקורת המקורית (Whataboutism). אם מעשה הוא פסול – אל תיתנו לו יד ואל תיתנו לו הצדקה בדיעבד.
אנשי הרצף, שחשים בנוח בכמה קבוצות ושבטים, הם מפתח מרכזי בפירוק השבטיות. "צרו קשרים קרובים עם אנשים שלא מגיעים מהעמדות ומהרקע שלכם", אומר יואב הלר, יו"ר הרבעון הרביעי. "נסו לדבר בכנות ופתיחות בשביל להבין עמדות אחרות באופן אותנטי ולא מהונדס. אם אתם חלק מקבוצה עם עמדות זהות – נסו להסביר באופן כנה את התפיסות ההפוכות שחברכם מאמינים בהן".
היזכרו למה אתם חיים כאן.
ישראל היא הבית שלכם. דברו עם ילדיכם על הבחירה לחיות בישראל. דברו על כך גם עם הוריכם. רב-דוריות מעניקה פרספקטיבה. הזכירו זה לזה מה אתם אוהבים במקום הזה, מה יקר לכם בו. ספרו שוב לעצמכם וליקיריכם מה הביא את משפחתכם לכאן, מה קיוויתם שהמקום הזה יכול להיות, תנו גוף ושפה לחלומות של הדורות הקודמים. זכרו שההורים והסבים שלנו אהבו את המקום הזה גם כשהוא איכזב אותם, בגד בהם, תיסכל אותם. והם השתמשו באהבה הזאת כדי לעשות את חלקם להפוך את הנחלה הזאת לטובה יותר. חזקו תרבות ישראלית שמספרת סיפור ישראלי רלוונטי. במוזיקה, בתיאטרון, בקולנוע, במוזיאון או במתנ"ס.
צאו לפגוש את נפגעי המלחמה.
החום הציבורי כלפי משפחות השכול, החטופים, המפונים – הולך ודועך. צאו מהבית ופגשו אנשים אמיתיים שהמלחמה פגעה בחייהם. "היציאה, ההליכה והמפגש, כל אחד מהם בזכות עצמו, מנערים אותנו", אומרת המשוררת סיון הר-שפי, שנסעה יחד עם ילדיה מתקוע אל מג'דל שמס השבוע, כדי לנחם את ההורים שאיבדו את ילדיהם.
"יש הרבה שדות ראייה מתים שיכולים לקום לתחייה כשיוצאים מהמוכר. לפגוש את מי שמשלם את מחיר המלחמה זה לכאוב יותר, אבל לא רק. זה גם להתקרב אל משאבי הנפש והרוח האנושית. במקום של השבר הרבה פעמים מתגלה הטפל בקלונו והעיקר מתחדד. להיות ביחד בפצע לא מאפשר לשכוח את האחריות".
שובו אל החלוציות.
אומת הסטארט-אפ בנויה על האתוס של יוזמה והמצאה. הצטרפו אל מיזמים שמקדמים את הערכים שחשובים לכם. חשבו במה אתם טובים ומה תוכלו לתרום ברגע השברירי הזה. תרגמו מחשבות ודעות לפעולות ויוזמות. תוכלו לעשות זאת במסגרת קהילתית, ביוזמה עצמאית, או בתרומה לגופים שעושים עבודה חשובה בעיניכם.
היו מקצועיים.
יש לכם תפקיד חשוב בתחום שלכם. עשו אותו במקצועיות וללא משוא פנים. זה נכון למורה בכיתה, לעורך הדין ולשופטת. זה נכון לחייל בעזה ולחיילת בקריה. זה נכון בכל תחום. שמרו על אתיקה מקצועית, על סטנדרט גבוה, על למידת עמיתים ועל הפקת לקחים. עודדו שיח מקצועי ער. בקשו משוב והעניקו משוב באופן מקדם. זכרו והזכירו לעצמכם למה אתם עובדים במה שאתם עובדים ומהי התרומה שלכם. חזקו וקדמו את מי שאתם רואים שפועל במקצועיות והגינות, גם אם הוא לא מהמחנה שלכם.
שמרו על החוק.
דרשו הנהגה אחראית, ממלכתית.
אל תתייאשו.
