שלשום עמדתי מול גדר מגרש הכדורגל במג'דל שמס, מול תמונות הילדים שאיבריהם נהדפו אל הגדר, מול השרידים המעוקמים של זוגות האופניים, מול זרם המנחמים השותק, האילם, ישראלים מכל העדות והאמונות. במקום שבו נספו 12 ילדים אין למילים משמעות.
בצמרת מערכת הביטחון היה מי שראה בזוועה הזדמנות. זה נשמע נצלני וקר אבל בעיניי זה לגמרי לגיטימי. החשש מאובדן לגיטימציה מלווה את המדינה מראשיתה. הדרך להתגבר על החשש היא לפעול בעיתוי הנכון, כשהעולם מקבל ומבין. מותם של פואד שוכר בביירות ואיסמעיל הנייה בטהרן, שמיוחס לישראל, לא מנחם על מותו של ילד אחד במג'דל שמס. אבל האסון פתח חלון, והפעם, לשם שינוי, המודיעין דייק, וחיל האוויר היטיב לבצע, וצה"ל הוכיח שוב שהוא יכול להיות טוב מאוד בפעולה יזומה ורע מאוד בשגרת בט"ש, ולעיתים קרובות אלה אותם אנשים, אותם מפקדים, אותה מנטליות.
אבל מלחמה איננה תרגיל צוקהארה מרהיב של סימון ביילס: עם כל הכבוד לביצוע, המבחן האמיתי הוא בתוצאות. שוכר מילא תפקיד מפתח בזרוע הצבאית של חיזבאללה. מותו מטלטל את שרשרת הפיקוד בארגון וכופה שינויים פרסונליים בשיח שלו עם איראן. היעדרו מאתגר את נסראללה ואת האיראנים. החיסולים של סולימאני (טראמפ) ומורנייה (מיוחס לישראל, בתקופת אולמרט) קרעו חור בהנהגה הצבאית בטהרן ובביירות. החיסול של מזכ"ל חיזבאללה מוסאווי (שמיר) סלל את הדרך לעלייתו של נסראללה, מוכשר ומוצלח ממנו. יש פנים לכאן ולכאן.
בשוליים היה עוד מניע אחד, שפרט על עצב רגיש. קצינים וחיילים דרוזים בצבא עקבו במתח גדול אחר ההחלטה. הם ראו איך ישראל הגיבה על כטב"ם חות'י שהרג אזרח בתל-אביב. אם זה התקן, איך תגיב ישראל על מותם של ילדים דרוזים בגולן.
הנייה מילא תפקיד ייצוגי בזרוע המדינית של חמאס. הוא היה סמל. אם מותר להקיש מהדרג המדיני שלנו, הוא היה יותר הרצוג מגלנט. העולם לא יפסיד דבר מסיום הקריירה שלו. ההשלכות על עסקת החטופים תלויות בחברי הנהגת חמאס שנותרו. החיסול שיחרר אותם זמנית מלחץ המתווכים. גם מבחינתם זה אסון שפותח הזדמנות.
קיוויתי שנתניהו ינצל את החיסולים כדי לרדת מהעץ שטיפס עליו במשא ומתן על העסקה. בביירות ובטהרן הוא קיבל את הניצחון שהוא כל כך מייחל לו. הוא יכול היה לצטט את צ'רצ'יל, המנהיג הנערץ עליו, שאמר באחד ממשפטיו המפורסמים, "במלחמה נחישות; בתבוסה התנגדות; בניצחון רוחב לב".
לא רוחב לב כלפי חמאס – רוחב לב כלפי החטופים שהופקרו במשמרת שלו. בצבא ראו בחיסולים בביירות ובטהרן מנוף לעתיד: נעשה עסקה בדרום, נעשה עסקה או נעביר כוחות לשינוי המציאות בצפון, סוף-סוף יהיה בידול בין עזה ללבנון, ואז תיסלל הדרך לקואליציה הגדולה נגד איראן.
אבל נתניהו, מטעמים ידועים, בחר להישאר על העץ. התנאים שהוסיף להצעה המקורית שלו נשארו בעינם.
והזמן דוחק. הוא דוחק לא רק בגלל חייהם ההולכים ואוזלים של החטופים והחטופות. הוא דוחק גם בגלל שאיראן וחיזבאללה והחות'ים יגיבו, יחד או לחוד, בתוך ימים. התגובה עשויה לגרור תגובת נגד ישראלית שתגרור הסלמה נוספת, עד למלחמה שאף צד לא רוצה בה. כשהטילים משוגרים, העסקאות שותקות.
האיראנים הבטיחו תגובה קשה וכואבת. בדרך כלל הם עומדים בהבטחותיהם. לא בטוח שהפעם יצליחו האמריקאים לארגן לנו אותה קואליציה; לא בטוח שהתוצאות יהיו דומות. האיראנים מפיקים לקחים מכישלונותיהם.
בלילה בין 13 ל-14 באפריל שיגרה איראן לישראל 130 טילים בליסטיים, 36 טילי שיוט ו-130 כטב"מים. זה הבסיס לדיון. אם איראן רוצה להרשים את העולם, היא חייבת לשגר יותר ולפגוע יותר.
קטונתי מלייעץ לאיראנים מה לעשות בטיליהם, אבל נזכרתי שבאירוע באפריל נגרם נזק קל למבנה בבסיס חיל האוויר נבטים. מתברר שהאיראנים יודעים את הכתובת. אם הם מבקשים לפגוע בישראל בלי להיגרר למלחמה, הם יכולים לכוון טיל אחד אל מטוס אחד, לא מאויש, שחונה בבסיס הזה. הם יקבלו פגיעה בסמל ממלכתי, יקר למדינה ויקר למשתמשים. בשתי מילים: כנף ציון. פגיעה קטנה בכנף, ובטהרן יוכלו לחגוג ניצחון. אני משוכנע שהישראלים, למרות העלבון, ימצאו דרך להבליג.
שביל קליפות התפוזים
ההפגנה השנייה בבית ליד, למחרת ההתפרעות, הייתה לגמרי סטנדרטית. ביום שלישי תוכנן דיון בהארכת מעצרם של עשרת החיילים שנעצרו בחשד להתעללות בעציר נוח'בה במחנה המעצר בשדה תימן. מאז הצהריים התכנסו מול הכניסה לבסיס בית ליד – הבסיס ההיסטורי של חטיבת הצנחנים – שתי קבוצות מחאה: קרובות משפחה של העצורים ומפגינים מקצה המגזר הלאומני-דתי. החום היה בלתי נסבל. המשטרה, שבוששה להגיע בערב הקודם, הגיעה בכוחות מוגברים. הכל התנהל לפי הספר: ניידת הוצבה בלב שכונת וילות בכפר-יונה, לחסום את הכביש המוביל למחנה, סרטים אדומים נמתחו לאורך ולרוחב רחבת הכניסה, שוטרי ושוטרות מג"ב נערכו ותודרכו ובעיקר חיפשו צל. הכל היה בלוף, כמובן: החסימה נועדה רק לצורכי צילום. כל מי שרצה להגיע, יכול היה לנווט בקלות דרך הפרדסים. במודיעין של המשטרה לא שמעו על שביל קליפות התפוזים.
"זה לא זדון, זה טמטום", הסביר לי ניצב בדימוס יואב סגלוביץ כששאלתי אותו לא מזמן על מהלך תמוה אחר של המשטרה. ייתכן שגם וגם. מה שקורה היום במשטרה צריך להדאיג כל אזרח שומר חוק במדינת ישראל.
הילה, אשתו של אחד החשודים, באה לבית ליד כדי למחות על הדרך שבה בוצע המעצר: בתחבולה שקרית ואחריה בפריצה אלימה של עשרות שוטרי מצ"ח. אני חושב שיש צדק בדבריה: אפשר היה לבצע את המעצר אחרת. הפוליטיזציה של האירוע הותירה אותה המומה. "אני לא מדברת בתור שמאל או ימין", אמרה. "אם צריך לחקור, שיחקרו; אם צריך לעצור, שיעצרו. אבל למה התקשורת מתמקדת באלימות, בהפגנות? למה לא מוכנים להקשיב לי?"
בצד הדרומי של הבסיס הוקמה הקריה המשפטית של צה"ל: שורה של בניינים חדשים, מרווחים, נוצצים, הרבה מעל לסטנדרט במחנות צבא. בערב הקודם פרצו המפגינים פנימה. הפעם הציבו מולם כוח מעורב של מג"ב ומשטרה, ומאחוריו מחלקת חיילים. פלוגת חיילים התפרסה מסביב לשער הבסיס. עד שלוש וחצי הגיעו כ-50 מפגינים, רובם המכריע גברים חובשי כיפות, מצוידים בשלטים, בדגלים ובמגאפונים. היו שם ארבעה נערי גבעות, עם כיפות גדולות, מצויצות, פאות מסתלסלות ונעלי סיירים. "חם אצלכם במרכז", התלונן אחד מהם, מתוק במיוחד. "לפטר את הפצ"רית, לשחרר את הלוחמים", צעקו המבוגרים בקצב. "חייל, שוטר, על מי אתה מגן". ובהמשך: "מוות למחבלים" ו"איתמר בן גביר ראש הממשלה".
וגם: "אנחנו אוהבים את צה"ל".
היה שם אפילו אחד שהגיע כדי לשדל אנשים להניח תפילין. כך, באמצע ההפגנה. נער שלף פתאום מול המצלמות סרט בצבעי דגל פלסטין וצעק: "תראו, תראו, את זה הפצ"רית איבדה". הצלמים הסתערו על הילד: הם לא הבינו את הבדיחה.
מה מדאיג, מה מחריד
אנסה לעשות סדר באירוע: מה מדאיג בו, מה מדאיג מאוד ומה מחריד. פריצה של מפגינים למחנה צבאי הייתה בעבר, בתקופת אוסלו למשל. זה לא טוב אבל לא סוף העולם. להפגין נגד הצבא מותר; גם להפגין נגד מעצר של חשודים באינוס מותר – כשר אבל מסריח.
האמת הפוכה: הפרקליטות הצבאית גילתה איטיות רבה בחקירת עבירות שנעשו על ידי חיילים מאז כניסת צה"ל לעזה. חקירות נפתחו בעיקר בגלל פניות של גורמי תקשורת זרים וארגונים בינלאומיים. לטוב ולרע, לא החשש מפגיעה בכבודו של מחבל הדריך את הפרקליטות, אלא החשש מסנקציות בינלאומיות. החרם על ישראל ועל ישראלים הולך ומתפשט, הולך ומחמיר. לסמוטריצ'ים זה לא מזיז. הם בשלהם.
מדאיגה מאוד המגמה בדעת הקהל: כשמדובר באויב, גם בבלתי מעורב, לחייל מותר לעשות כל מה שבא לו - להרוג, להתעלל, לאנוס. משפטו של אלאור אזריה, היורה מחברון, היה קו פרשת המים. חלק גדול מהציבור, גם חלק גדול מהפוליטיקאים, אימץ תפיסה שלפיה המדים עומדים מעל לחוק, מעל לערכים, מעל לפקודות: המדים מכשירים כל פשע. הטבח ב-7 באוקטובר נתן למגמה הזאת הכשר רחב, גם בתוך הצבא. פעמים רבות מדי הפיקוד הצבאי איבד שליטה.
ביום שני הגענו לשלב הבא: פוליטיקאים מהקואליציה ניסו למנוע בגופם מעצר חשודים בתוך מחנה צבאי. שר בממשלה, עמיחי אליהו שמו, הגיע לשדה תימן. חבר כנסת, צבי סוכות שמו, חדר בכוח לתוך הבסיס. ח"כ טלי גוטליב הפגינה על משאית עם חבורה של חיילים חמושים לצידה; בצלאל סמוטריץ', שר בממשלה, הפיץ עלילת שקר על שאלון שביעות רצון שהפרקליטות הצבאית הפיצה כביכול בעזה (במאמץ להוכיח לתחקירני "הניו יורק טיימס" שצה"ל חוקר ברצינות טענות שהועלו בעזה, הרימו טלפונים לחמישה משוחררים. ארבעה לא השיבו. האחד שהשיב לא סיפק מידע).
השר וחברי הכנסת הגיעו לבסיס; המשטרה לא הגיעה, למרות אזהרת שב"כ. למחרת שלח שר הביטחון מכתב לראש הממשלה שבו דרש לחקור אם השר לביטחון לאומי מנע או עיכב את הגעת המשטרה. חקירה לא תהיה, כמובן. בממשלה הנוכחית בן גביר קובע מי נחקר ומי לא.
הרמטכ"ל הסיט ביום שני כוח צבאי מהגדה לבית ליד, התריע טלפונית באוזני ראש הממשלה ושר הביטחון, ולאחר שצפה בסרטונים מהשטח, ביטל דיון מבצעי ונסע בעצמו לבית ליד. בעיני הצבא, האשם בפרשה מלכתחילה הוא בן גביר, שמסרב להכשיר מתקני שב"ס לכליאת הנוח'בות מעזה; אשם גם נתניהו, שפוחד לאלץ אותו. נוח לבן גביר שהצבא, לא הוא, שומר על מחבלים.
אנרכיה ושלטון
העתיד הוא מה שצריך להטריד אותנו. בן גביר וסמוטריץ' הם פוליטיקאים יותר נחושים ויותר מסוכנים מהדימוי שנוצר סביבם. יש להם תוכנית, ובזכות נתניהו יש להם גם כלים: לראשון שליטה במשטרה; לשני שליטה בכסף. כל אחד בדרכו מעודד אנרכיה כשלב הכרחי בדרך לשלטון. הם למדו דבר או שניים מאז שפעלו בשירות הטרור היהודי בשנות ה-90, אבל האמביציה נשארה כשהייתה. גם ההתנהגות העבריינית. ההתפרקות בבסיסי צה"ל השבוע לא הייתה תקלה מקרית.
לאחרונה יצא לאור בעברית ספרו של ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו "אישיות ושלטון". קרשו מתאר בו את עלייתם ונפילתם של מנהיגים במאה ה-20. הקטע הבא לקוח מתוך הפרק על מוסוליני, אבי הפשיזם.
"חולשתה של האליטה הימנית, לא אישיותו של מוסוליני וכישוריו הפוליטיים, היא שהייתה התנאי המוקדם המכריע לעלייתו לשלטון: בלי תמיכת הממשלה לא היו הפשיסטים חזקים דיים. יסודותיה של העסקה הפוליטית שהעניקה למוסוליני את השלטון, הלכו והתגבשו. שרי הממשלה האמינו שיוכלו לשלוט בו. זאת הייתה טעות".
בפרפרזה על מה שאמר פעם בן-גוריון, צריך להילחם באיראן ובשלוחותיה כאילו אין איום מבפנים, וצריך להילחם בתופעת סמוטריץ' ובן גביר כאילו אין איום מאיראן. קשה אבל אפשרי.
בתוך הכאב
סלים שופי נולד בסוריה. בגיל 16 חצה את הגבול לישראל. הוא התגייס לצה"ל והפך לדמות אגדית בסיירת מטכ"ל. אחד המבצעים ההרואיים שלו היה חילוץ צוות של הסיירת שהסתבך בסופת שלגים בחרמון. מפקד הצוות היה נתניהו. כשמת ב-2012, נתניהו היה ראש הממשלה. "אני מרגיש את החוב הזה כל חיי מאז", ספד לו. חוק הלאום הבהיר לדרוזים שלא כל חוב שנתניהו מרגיש הוא מחזיר. המשפחה בחרה להתנתק.
שופי היה ראש מועצת מג'דל שמס. דוולאן אבו-סאלח, ראש המועצה הנוכחי, נשוי לנכדתו, שגדלה בתל-אביב. קרוב ל-12 אלף נפש מתגוררים בכפר, וכל אחד מהם הוא סיפור. הדרוזים הם מיעוט שנאמן לארץ שהוא יושב בה. השאלה שמונחת לפתחו של כל אחד בכפר היא של מי הארץ.
הייתי שם בהפגנות נגד סיפוח הגולן לישראל. הכל השתנה מאז. ובכל זאת.
כ-60 אחוז מהתושבים לא ניצלו את זכותם להיות אזרחי ישראל. בשביל חלק מהם, מבוגרים בעיקר, זאת הצהרה לאומית ותרבותית: מקומנו בסוריה. אחרים חוששים לבני משפחה שחיים שם. חלק מתעצלים: הוויתור על האזרחות מונע מהם לבחור לכנסת ומחייב אותם לבקש ויזה בכל יציאה לחו"ל. על הבונוס האחד הם מוותרים בקלות; על השני הם מתגברים.
כפר משכיל, עשיר ברופאים, בעלי מקצועות חופשיים, קבלנים. את אחד הרופאים פגשתי השבוע בתל-אביב. הוא בוגר הפקולטה לרפואה בדמשק, מחלק את זמנו בין איכילוב בתל-אביב לקליניקה שלו במג'דל שמס. ילדיו לומדים בחולון. מטע הדובדבנים שלו במג'דל שמס.
ראש המועצה נבחר לקדנציה רביעית. הוא בן 46, אזרח ישראלי מלידה, מזוקן, נאה, דומה יותר ליאפי תל-אביבי מלראש יישוב מיעוטים בקצה הגולן.
מה חושבים בכפר על החיסול של שוכר בביירות, שאלתי. "לא חושבים", אמר. "אנשים עדיין בתוך הכאב. אנחנו לא מכוונים לנקמה. אנחנו מצפים שישראל תגיע להסכם שיסיים את המלחמה".
מה אתם צריכים, שאלתי.
"חוסן", אמר. "יש כאן הרבה נפגעי טראומה ונפגעי חרדה. קודם כל ילדים. לצערנו, הרבה תושבים נחשפו לתמונות הקשות. אנחנו מוצפים בפניות של משרדים ממשלתיים ושל עמותות שמבקשים לעזור. אני שולח את כולם לטיפול בחוסן".
את חסן שקיר פגשתי במגרש, מול פינת ההנצחה. הוא נכה: ב-1973 חלה בפוליו. הוא היה בן שש. השלג בכפר הגיע למטר וחצי. אי-אפשר היה לפנות אותו לבית חולים.
כל יום הוא מתייצב על כיסא הגלגלים שלו במגרש הכדורגל. "אנחנו נגד הרג ילדים, לא חשוב איפה", אמר. "שאף אחד לא ידבר בשמנו. כשנתניהו נחת כאן, אמרנו לו, למה עצרת משלוח של 150 ילדים חולים מעזה לדובאי. ילד הוא ילד. הוא לא אשם".
בארבע אחר הצהריים התייצבו המשפחות השכולות בבית העם. שורה ארוכה של אבות שאיבדו את ילדיהם. ובהמשך סבים ודודים. כאשר אורח עבר על פניהם, כל אחד הניף יד ימין קדימה ואל הלב, ואמר בשקט תודה. "תודה לכל הבאים", אמר הכרוז בעברית. "שלא תדעו צער ויגון בשעריכם".
