הילדה ביבי // קארין מיכאליס } מדנית: דנה כספי } איורים: ולי מינצי } הוצאת צילי } 231 עמ'
רבים רואים בבילבי של אסטריד לינדגרן את חלוצת הגיבורות המודרניות של ספרות הילדים, ה"אם-טיפוס" של דמות הילדה החזקה והעצמאית, חופשייה מהורים וממוסכמות חברתיות. אולם למעשה קדמה לה גיבורה אחרת: 'הילדה ביבי' מאת הסופרת הדנית קארין מיכאליס, שראתה אור לראשונה ב-1927, וזוכה עתה לתרגום עברי חדש ונהדר של דנה כספי.
גם ביבי היא ילדה פרועה ושובבה, יתומה מאם. היא מנצלת את העובדה שאביה הוא בכיר ברשת הרכבות כדי לשוטט ברחבי דנמרק, ונקלעת לשלל צרות והרפתקאות שעליהן היא כותבת לו במכתבים משעשעים. אולם בעוד בילבי היא דמות חסרת דאגות מאסכולת "אשריי, יתום אני!" לביבי יש יחסים אפלים ומורכבים יותר עם המוות והאובדן. אביה אוסר עליה לבקר בקבר אמה וכמעט שאינו מדבר עליה, ולמרות שהוא נוכח מבחינה פיזית ניכר כי הוא נעדר רגשית וכי ביבי חיה על התפר הדק שבין עצמאות להזנחה ונטישה.
באחרית הדבר לתרגום מזכירות המו"ליות את 'מסע הפלאים של נילס הולגרסון' מאת סלמה לגרלף, "שנכתב כדי להכיר לילדי שוודיה את הגיאוגרפיה והאגדות של ארצם... ודאי השפיע על קארין מיכאליס לעשות דבר דומה", אולם במידה רבה נדמה שמיכאליס עושה דווקא מהלך הפוך משל לגרלף, ומשתמשת בגיאוגרפיה ככלי בשירות הספרות. היא מתארת את הטבע הדני, המאופיין בסערות והצפות, כשרוי במצב רוח רע ובגחמנות העולים לא פעם על גדותיהם ומאיימים להטביע את כל מה שבדרכם, תיאורים שקשה לא לזהות בהם את נפש הגיבורה שלה, המוצפת שוב ושוב ברגשות עזים שאיש לא מסייע לה לעכל, רגשות שדוחפים אותה אל המרחב, אל מחזורים שבים ונשנים של ספק הרפתקה ספק בריחה.
הסער מאפיין גם את האסתטיקה של הסיפור — תיאורי טבע ואדם ארוכים ומפורטים מאוד, שיש בהם יופי והומור לרוב, אך בו בזמן אי-אפשר להתעלם מכך שהם כתובים במעין שטף מלל אקססיבי הממחיש את הצורך של ביבי בגירויים בלתי פוסקים, בתנועה תזזיתית, ברעש מתמיד שיעמעם ויאלחש מעט את הכאב. בפתיחת הספר מתארת מיכאליס באופן יפהפה, מיתי כמעט, את מפת דנמרק, אך באותה מידה זהו תיאור מפת הנפש המפוררת והבודדה של ביבי בצל היתמות ושתיקתו של אביה: "כשאלוהים עמד לברוא את דנמרק והחזיק את כולה בידו, כך אני מדמיינת, נפל גוש האדמה מידו, נשבר לחתיכות והתפזר. כל החתיכות והפירורים היו אז לאיים נפרדים... רבים מהאיים קטנים כל כך, ובימי סערה הרוח מטלטלת אותם בעצמה רבה כל כך עד שמתעורר חשש לשלומם... בצד המערבי של יילן היו כמה איים קטנים כאלה, מסכנים והגונים, שמעולם לא פגעו בזבוב, ויום בהיר אחד, הופ - הם נעלמו כלא היו. את המקום שבו היו שוטף הים, המעמיד פנים שדבר לא קרה".
הבחירה של מיכאליס לגולל את סיפורה של ביבי במכתבים, בחירה לא אופיינית בדרך כלל לספרות הילדים, איננה מקרית. מראשית הקריירה הספרותית שלה, עת כתבה רומנים למבוגרים, היא העדיפה את סוגות המכתבים והיומן, כיוון שהללו איפשרו לה לספק לקוראיה גישה בלתי אמצעית לקולות, חוויות ונקודות מבט נשיות. היא הרבתה לעסוק במעמדן של נשים ונערות, בהתמודדותן מול תכתיבי החברה בנושאים כמו מיניות ונישואין, קריירה, כסף ויצירה, עצמאות והיעדרה.
גם בסיפורה של ביבי מככבים חלק מהנושאים הללו, וניכרת בו ביקורתה של מיכאליס על החברה שבה היא חיה: ביבי עוסקת לא מעט בשאלת הנישואים הבין-מעמדיים של הוריה, שאותם היא מכנה "זיווגלאהולם" — טעות שמיעה נאיבית למחצה, ובהשלכותיהם על חייהם וחייה. אמנם היא מאתגרת את האופן שבו אמורה ילדה להתנהג לפי מוסכמות המקום והזמן (המיוצגות על ידי מורתה וסביה), אך בסופו של דבר כוחם של הכסף והמעמד וחששו של אביה כי תאבד את ירושתה אם לא תעבור לחסות סבה וסבתה, הם שקובעים את גורלה, והניסיון להתנגד לכך כמעט מסתיים במותה. בסצנה הדרמטית הזו ביבי מנסה לטפס על המגדל באחוזתם באקט אחרון של מרד והגדרה עצמית, אולם באותה מידה היא נדמית כרפונזל נואשת המנסה להימלט ממנו ללא הצלחה. ארצה האהובה מונעת ממנה את נופיה היפים וכפריה הנעימים, וכולאת אותה בתוך המבנה החברתי-כלכלי הנוקשה שלה.
ועם זאת, רוחה החופשית וההרפתקנית כפי שיצרה מיכאליס כבר החלה לנשב בעולם, סוחפת את הילדות השובבות שיבואו אחריה. •
גם ביבי היא ילדה פרועה ושובבה, יתומה מאם. והיא נקלעת לשלל הרפתקאות שעליהן היא כותבת לאביה
