"להדר, שהוא חלק מצמד עם אחיו התאום צור, היה חוש הומור מטורף", מספר אביו, פרופ' שמחה גולדין: "הוא היה מוכשר מאוד, צייר מחונן, כתב וצילם. הוא הדריך בתנועת נוער וגידל דור שלם. הוא השאיר מורשת עצומה".
"הייתה לו תפיסה ערכית ברורה ונחרצת. לאור הערכים שלו אנחנו פועלים עד היום. אנחנו יודעים די בקלות מה לעשות, כי אנחנו מדברים איתו, מתייעצים איתו. הדר עדיין איתנו. אולי זה קצת הזוי להגיד, אבל בעצם לא התחלנו להתאבלֿ, אלא יצאנו מיד למשימה להחזיר אותו הביתה. מהר מאוד הבנו שזה לא עניין פרטי, של משפחת גולדין, זה עניין ציבורי, חברתי, מדיני ודתי".
"המפגש האחרון שלנו איתו היה במסיבת האירוסין שלו", הוא מספר בכאב: "לפני שעבר לסיירת, הדר קיבל חמישה ימי חופש שבהם הציע נישואין לחברה שלו. לפני שהוא חזר לצבא חגגנו את האירוסין בבית שלהם. לפני שהוא נכנס לעזה, הוא הספיק לצייר את ההזמנה".
"הדר תמיד לידי", גולדין אומר בעצב, "והגעגוע הוא אינסופי. לא סתם אומרים 'חלל', כי החלל הוא עצום. היו לנו קשרים מאוד קרובים, אהבנו לעשת את אותם דברים – סרטים מסוימים, מוזיאונים, לשתות קפה יחד".
גולדין מספר על תחושת האשמה: "גם אצלנו וגם בכל החבורה שעטפה אותנו, שנקראת 'מסדר הדר', יש תחושת אשמה כבדה שלא הצלחנו למנוע את 7 באוקטובר. אנחנו מרגישים שאם היינו עושים עוד, מטלטלים עוד מישהו, היינו יכולים למנוע את הטבח".
אתה האדם עם הכי הרבה ניסיון במצב הבלתי נסבל הזה. מה משפחות החטופים צריכות לעשות?
"דבר ראשון, לא לוותר. שנית, לשמור על המסגרת המשפחתית, ולא לוותר גם בזה. אחרי מה שקרה לנו, חזרנו לחיים ודאגנו שגם הילדים יעשו זאת".
