תמיר סטיינמן ועדי זריפי נראו מעט מופתעים מהתגובה הצוננת של איתן יוחננוף, הבעלים של רשת השיווק הנושאת את שם משפחתו. "אין היסטריה, יש מוכנוּת", הוא אמר לצמד מגישי רצועת הצהריים של חדשות קשת, בהתייחס להתנהגות הנורמטיבית והשקולה של הלקוחות, אלה שסיימו להתרגש מהחיסולים של איסמעיל הנייה ו"רמטכ"ל חיזבאללה" וכעת נערכים לתגובה שאמורה להגיע מאיראן ולבנון (ואולי גם תימן, עיראק ומקומות נוספים, כי למה לא).
האבחנה של יוחננוף מעניינת: מה בעצם ההבדל בין "היסטריה" ל"מוכנות"? האם העובדה שהציבור "רק" נוהר לסופרמרקטים (יוחננוף העיד על "צריכה מוגברת") כדי להצטייד במסגרת אותה "כוננות שיא" מדוברת, אינה מספיקה כדי להכריז על "היסטריה"? או שמא הקביעה ש"אין היסטריה" נובעת רק מהסתכלות על הביטויים האודיו-ויזואליים של חוויית הקנייה הישראלית: לא נרשמו דחיפות ליד המדפים של נייר הטואלט, אף אחד לא התחיל מכות בגלל שימורי טונה והדרך לקופות התשלום לא נראית כמו משימה ב"מרוץ למיליון".
צמד המגישים, שהשידוך ביניהם מרגיש יותר כמו החלטה אסתטית מכל דבר אחר (כמיטב המסורת בחדשות קשת), ביקש "לא לנרמל" את הסיטואציה אך העניק מחמאות ל"חוסן" של האוכלוסייה. והיא אכן כבר מתורגלת היטב: חיסלנו מישהו? עושים קניות. כמו "אכלת פלפל - שתה מיץ", רק עם סיכויים למות. יוחננוף אפילו הסביר מדוע אנשים לא קונים יותר מים: נשאר להם מהפניקה הקודמת.
ונדמה שעבור רוב מוחלט של התקשורת הישראלית, כולל באגפים הכביכול ליברליים וחילוניים שלה, הדיווחים על "כוננות שיא", "דריכות עליונה" וכד' נבחנים רק סביב הפרמטרים של "היסטריה" או "מוכנות". כמעט שאין התייחסות לכל קשת התחושות שנמצאות בתווך: לא הפחד הטבעי לחטוף כטב"ם בסלון או בחדר השינה, לא הייאוש מפני חוסר היכולת לקיים שגרה אצל ילדים וילדות ואפילו לא שובו של המצור התעופתי. מה שחשוב הוא שאין "היסטריה", יש "מוכנות" והיא מעידה על "חוסן". עם כל היתר נסתדר.
הנה, ניתן להתפנק למשל עם האישור הסופי על חיסולו של מוחמד דף, הודעה שהגיעה עם חבילת בידור קומפלט: הצילום מההפצצה הקטלנית בעזה, התיעוד של שר הביטחון מסמן איקס על שמו של רב-המרצחים וגם שקף המידע העשיר שהכינו עליו בדובר צה"ל. כל הסימונים הטלוויזיוניים הללו משרתים לא רק קומה שמחפשת כל סיבה להזדקף, אלא גם תודעה שנאלצת להדחיק מציאות כאוטית, מסוכנת, מדכאת ובעיקר כזאת שלא עומדת להשתנות. במובן הזה, העיסוק בפרטי החיסולים (מטען חבלה, טיל, ביקור אצל המאהבת) לא כל כך שונה מהאקסטזה בגלל ענבר לניר הנפלאה או מערב שבו תוכניות הריאליטי לא בוטלו: הכל רק דרך להעביר את הזמן, עד לרגע שבו תיגמר המוכנות ותתחיל ההיסטריה.
