תסלחו לנו. אנחנו כמעט אף פעם לא איתכם. לפעמים מציצים כשיש איזה הישג, שיא, מדליה, אבל בטח שאנחנו לא איתכם בבורות הכישלון, בחדרי הזיעה, בגשם ובשרב, כשהרוח מצליפה, כשכואב בקרסול, בעקב, בנשמה. בכל הדרכים המתעתעות, המתעקלות, עד למטרה. אנחנו לא שם לתת כתף בייאוש, לשים מילה טובה כשקשה.
אז באמת תסלחו לנו. קבלו בהבנה ובאהבה שאנחנו רוצים חלק ממה שהוא לגמרי שלכם. זה שלכם, ברור. אתם הזעתם ועבדתם ונשמתם והייתם חייבים את זה. אבל אנחנו היינו ממש צריכים את הקתרזיס האסקפיסטי הזה. לא בשביל לשמוח. בשביל לנשום. אי-אפשר לנשום פה כבר עשרה חודשים.
הייתם צריכים לראות איך החזקנו ידיים ואצבעות ועשינו דילים של וול סטריט עם אלוהים אם… ואיך החזקנו אצבעות עד שנהיה לנו סגול בידיים, ואיך נעתקה נשימתנו ואיך נצמדנו למסך ואיך כופרים שלמים נשאו תפילה קטנה, ואיך בשבת באו המבשרים בדלת, עם מילה טובה ששמו בפיהם. אבל אנחנו מבינים שלא יכולתם לשים לב. הייתם עסוקים.
דור הניצחונות. דור הלא-מוותרים. הלא-שמים פס על כל הלא-ספורטיביים שפורשים מתחרויות, שלא לוחצים יד. הדור שקם ונופל. הדור שמוכיח, וחוזר ומוכיח לציניקנים שיש פה תשתית ספורט אדירה. דור פטריוטי, שנושא בגאווה את הדגל על החזה. שיודע בדיוק על מה הוא נלחם, את מי הוא מייצג, אילו ערכים. דור שקם מהישג הכי גדול שלו, תמצית של ארבע שנות ויתורים, ומדברים על החטופים. דור דור. דור הגיבור. דור שהולך לקבל מאות אלפי שקלים, פטורים ממס, על ההישגים שלהם, ויודע שעם מה שעשו אי-אפשר ללכת לבנק, אבל אפשר להשתמש בו ביום הדין. כן, רז או תום, מה אתם עשיתם בחיים? אנחנו, אנחנו הרמנו אומה מהרצפה, הטבענו אותם באושר בגלים, מרחנו אותם עם חיוך על המזרן, התגלגלנו איתם מצחוק באוויר עם נחיתה מושלמת, כשברקע סימפוניית טילים ממשמשת, מהמזרח והצפון והדרום.
צמרמורות של אושר. מבוגרים מסתירים דמעות ליד הילדים, ואז אומרים לעצמם פאק איט ומתפרקים. כבר עשרה חודשים שאנחנו לא מצליחים להתחבר כראוי. מתפרקים מול החטופים, המלחמות, הצפון, הפילוג הפנימי, העוינות מבחוץ. מתחברים מול הטמטומיזציה של ספורט, ואז מתפרקים. הפעם בשביל הכיף. בלי לב שבור, אבל עם חצי התקף לב. צמרמורות.
אז תסלחו לנו שאנחנו נוגסים טיפה'לה ממה ששלכם לגמרי. זה גדול מאיתנו. ותודה. תודה גם למי שרק השתתף ולא זכה. תודה על רגעי האושר, על האופוריה, על ההתרגשויות, המתח, הציפייה, על הלסדר סדר יום סביב מתי השמינית והרבע. תודה על הזיכרונות. על הראיון אחרי של פלצ'יק וסמדג'ה, תודה על האיפון "מיצמצת ולא ראית" של הרשקו, על הקפיצה הספונטנית למים של תום אחרי הזכייה, תודה על הלב, הנשמה. כתבתי תודה על הזיכרונות? כתבתי. אפשר לחטוף מאיתנו הכל, אבל לא את הזיכרונות.
ותודה, תודה של 14 שניות, ארבע דקות, שיוט, יום, שבועיים, החזרתם אותנו לחצי שפיות, להרגיש שאנחנו אנשים נורמלים, במדינה נורמלית ביקום נורמלי.
צמרמורות. פריז של זהב ושל נחושת ושל ארבע כסף. והיד עוד נטויה. צמרמורות.
